מאז החלו הדיונים בוועדת החוקה בהצעת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש, נראה שמתקיימים שני קמפיינים מקבילים ביחס להצעה, ושניהם מבית היוצר של היועצת המשפטית לממשלה. בוועדת החוקה מסבירים נציגיה של גלי בהרב-מיארה מדוע הפיצול מסוכן, מיותר ופוגע בשלטון החוק. אלא שבאותו הזמן ממש, בבית המשפט העליון, מספקים נציגיה ממחלקת הבג"צים את הטיעונים המשכנעים ביותר בעד הצעת החוק שמבקשת, בחלק המרכזי שלה, לעגן את זכותה של הממשלה להציג את עמדתה בעתירות המוגשות נגדה.
בפרשות נציב שירות המדינה וראש המוסד רומן גופמן מהשבועות האחרונים, ובשורה ארוכה של מקרים נוספים מהשנה האחרונה (מינס, כחלון, חקירת הפצ"רית ועוד), התנגחה היועצת בעמדת הממשלה, וסירבה להגן עליה, רק כדי לגלות שבית המשפט מעדיף לקבל דווקא את עמדת המסורבת. בכישלונם, הוכיחו אנשיה של בהרב-מיארה שוב ושוב שעמדת הממשלה חייבת להישמע, גם כשהיא מנוגדת לעמדת היועצת.
נתניהו במשפטו. אשם עד שיוכח אחרת, ואולי גם אם יוכח אחרת
(חיים גולדברג/פלאש90, ×—×™×™× ×’×•×œ×“×‘×¨×’/פל×ש)
בהרב-מיארה מתעקשת לכפות את עמדתה ומפסידה. מפסידה ומתעקשת, מתעקשת ומפסידה. וככל שרשימת ההפסדים הזו מתארכת, כך הולך הציבור ומשתכנע שלא ניתן עוד להשלים עם מצב שבו מפתחות ייצוג הממשלה מצויים בכיסה של היועצת.
אלא שהשבוע התרחב הקמפיין הבלתי מודע שמנהלת היועצת לטובת הצעת החוק גם לאולם בית המשפט המחוזי, שבו מתנהל משפט נתניהו. המעמד החריג שבו חזרו השופטים על עמדתם כי מוטב לתביעה למחוק את סעיף השוחד מכתב האישום, הבהיר שגם בתחום הפלילי, לפחות כשמדובר בנבחרי ציבור, אין מקום להותיר את המילה האחרונה בידי היועצת בלבד.
ואכן, הצעת החוק, המעצבת מחדש את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה ומחלקת אותם בין שחקנים שונים, קובעת כי פתיחה בחקירה נגד נבחר ציבור תחייב מעתה את אישורו של בית המשפט המחוזי, והגשת כתב אישום תחייב את אישורה של ועדה חיצונית שגורמי התביעה אינם חברים בה. עד השבוע עוד אפשר היה להתווכח אם יש בכך צורך. אבל אחרי הפארסה האחרונה קשה הרבה יותר לטעון שבתיקים הרגישים ביותר – כאלה שעלולים לגרור מדינה שלמה למערבולת פוליטית – אין מקום למנגנון פיקוח חיצוני על שיקול דעתה של התביעה.
רמז עבה ביותר
מה שכמעט לא נתפס הוא השקט היחסי שבו התקבלה הודעת השופטים השבוע, ששלחה שוב רמז עבה ביותר ולפיו האישום בעבירת השוחד היה ונותר חסר כל בסיס. חשוב להבין, לא מדובר רק במה שמסתמן כזיכוי מהדהד בעבירה המרכזית בכתב האישום (מבלי לנבא את התוצאה בעבירות האחרות), אלא במשהו חריג הרבה יותר. זהו מצב שבו הנאשם כלל לא היה אמור להשיב לאשמה, משום שכבר בתום פרשת התביעה לא הוכחו, אפילו לכאורה, יסודות העבירה. זה אירוע נדיר בכל משפט פלילי, ועל אחת כמה וכמה בתיק הדגל שמנהלת המדינה נגד ראש ממשלה מכהן.
התקשורת, ברובה, תמשיך לבקר את החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש. אלא שבמובנים רבים, דווקא החידלון שלה מלבקר את המוסד הזה הוא שהפך את החוק הזה, מבחינת רבים, מהצעה שנויה במחלוקת לרעיון שקשה יותר ויותר להתנגד לו
שלוש שנים תמימות המשיכו לנהל משפט בעבירת השוחד, למרות האמירה הברורה של השופטים וניסו להסביר שזה לא בדיוק מה שנאמר או שאפשר אולי להבין גם אחרת. ואפילו קיוו שם שפרשת ההגנה עוד תשלים לתביעה את מה שלא הצליחה להוכיח בעצמה. נתניהו, כך קיוו, יעשה בשבילם את העבודה. יכרוך את החבל סביב צווארו, וגם יהדק. פרשני משפט רבים הידהדו את ההבל הזה, ואפילו דמויות רציניות הרבה יותר של עולם המשפט, כמו נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, שיעבדו את המוניטין המקצועי שלהן והסבירו בפנים רציניות שמדובר באפשרות סבירה.
השבוע, לאחר שהסתיימה החקירה הנגדית של נתניהו והתברר שבכל הנוגע לעבירת השוחד אין כלום כי לא היה כלום, והפעם – עם הקובץ, השיח הברנז'אי המרכזי, על נציגיו המוכרים בתקשורת, ניתב את עצמו לאחת משתי תגובות מרכזיות.
הראשונה ניסתה לגמד את האירוע. לדברי הדוברים היה ברור שעבירת השוחד אינה קיימת עוד. משום מה, איש מהם לא הרגיש צורך להסביר מדוע לא מתח ביקורת על העובדה שבמשך שלוש שנים התנהל לו משפט בעבירת שוחד שלטענתם ברור היה שכלל אינה קיימת. התגובה השנייה הודתה שיש כאן כשל חמור, אבל מיהרה להסיט את האש דווקא אל השופטים. נקודת המוצא שלה הייתה שנתניהו ממילא אשם בשוחד. אם השופטים אומרים אחרת, סימן שהם פשוט מנסים לקצר את המשפט.
צריך לעצור רגע כדי להבין את מידת האינסטרומנטליות שיש ביחס הזה לשופטי בית המשפט. כל עוד השופטים מספקים את התוצאה הרצויה, דבריהם הם תורה מסיני. אבל ברגע הראשון שבו הם פוגמים בנרטיב המבוקש, הם הופכים לבעיה. המטרה אינה להציל את המשפט, אלא את הנרטיב. נתניהו אשם עד שיוכח אחרת. ואולי, גם אם יוכח אחרת.
כשעץ השוחד נפל ביער – נשאר זה דומם להפליא
כשמשפט נתניהו מתווך כך לציבור הישראלי, כמובן שאיש במשרד המשפטים לא טרח להסביר מה קורה כאן. וזה לא שהם לא יודעים לתווך את עצמם לציבור. הרי כשמנדלבליט נדרש לשכנע שלא נותרה ברירה אלא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, ומבלי שהיה שום תקדים במשפט הישראלי לעבירת שוחד מוזרה כזו, דווקא ידעו לארגן שם מסיבת עיתונאים מרשימה. כעת, כשעץ השוחד נפל ביער – נשאר זה דומם להפליא.
כל כך מיהרו לכסות את הכשל הקולוסאלי של היועמ"שית שמיד החלו להתרכז בכך שנתניהו עשוי להיות מורשע בעבירות של הפרת אמונים, ככה שהכל בסדר. אלא שזהו לא משחק כדורגל שבו קבוצה נקלעה לפיגור 2:0 ויכולה לעודד את עצמה שאולי עוד תצליח להשוות, ואף לנצח. האפשרות שבקצה המשפט תתקבל הרשעה בעבירה אחרת אינה מרפאת את העובדה שהתביעה טפלה עבירת שוחד חמורה ביותר על ראש הממשלה וניהלה בעניינה הליך סרק משפטי במשך שנים.
וזו לא רק זכותו הפרטית של הנאשם שנפגעה ללא תקנה. גם אמון הציבור לא ישוקם עד שלא נבין כיצד נקלענו לאירוע הזה, מי אחראי עליו, וכיצד נוודא שתופעה כזו לא תחזור על עצמה.
גיל ברינגרצילום: שלומי אמסלםהעובדה שמי שמערכת המשפט יקרה לליבם אינם הראשונים לדרוש הסקת מסקנות ממי שהובילה את התביעה לכישלון הזה היא עצמה חלק מההסבר לו. האשראי הכמעט בלתי מוגבל שהשיח המחנאי מעניק למערכת הייעוץ מאפשר לה להתנהל כך, ומשדר לה שמחיר הטעות הוא אפס. כשהביקורת החיצונית כמעט שאינה קיימת, המחוקק נאלץ לייצר מנגנוני ביקורת מבניים, ולבזר את סמכויות היועמ"ש.
התקשורת, ברובה, תמשיך לבקר את החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש. אלא שבמובנים רבים, דווקא החידלון שלה מלבקר את המוסד הזה הוא שהפך את החוק הזה, מבחינת רבים, מהצעה שנויה במחלוקת לרעיון שקשה יותר ויותר להתנגד לו.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.07.26
