למרות "הרוח הסיכומית" שאופפת את יום האלף למלחמת "חרבות ברזל", לא ניתן לדבר על "סיום" ממשי. בשלוש זירות העימות המרכזיות (איראן, לבנון ועזה), אמנם נעצרה הלחימה העצימה ונכפתה הסדרה (גם אם רעועה), אך בשום מוקד לא מומשו הכרעה ו"ניצחון מוחלט", ובכולן קיימים מתח ואתגרים ביטחוניים. ממשלת ישראל מצידה מבטיחה לחזור ללחימה (בפעם השלישית בכל זירה) ומכשירה את הציבור לקבל את העימות כשגרת חיים, דבר שמזכיר במידה רבה את המונח "מערכה פתוחה" הרווח בקרב יריביה של ישראל.
צעדת האלף לכיכר החטופים בתל אביב
(צילום: מוטי קמחי )
המונח "פער" מיטיב לאפיין את כל שלבי המלחמה. בתחילתה נרשמו פער טראומטי בין איך שתפסנו את עצמנו ואת אויבינו והלם שהתפתח נוכח הפתעה מצד אויב שהחשבנו כמורתע וחלש יחסית מכיוון זירה רגועה, אך גרם ליום הקטלני ביותר מבחינת ישראל מאז הוקמה. במהלך המלחמה בלטו הפערים בין ההישגים הצבאיים שמומשו לחלל במישור האסטרטגי, ובין מה שהובטח - בפרט חיסול אויבים ובריאת "מזה"ת חדש" - למציאות בפועל.
הדבר מעורר דאגה בהקשר לעתיד. ישראל הסבה מכות חסרות תקדים לאויביה, והאיום שהם מציבים מוגבל מכפי שהיה עד 7 באוקטובר. ואולם, אף אחד מהם לא התפוגג או נכנע למרות דילול השורות הדרמטי ו"העריפות" שחוו, ורעיון ההתנגדות שעומד בבסיס קיומם ממשיך לקסום לרבים במזרח התיכון. יתרה מכך, האויב מתגאה ששרד אתגרים חסרי תקדים, מפגין מוטיבציה להמשיך לפעול נגד ישראל, וקשה לקבוע שההרתעה מולו התחזקה דרמטית. ברקע, עולה חשש שאיומים שקיווינו שנפתרו קיימים ואולי אף יתעצמו, ובראשם תוכנית הגרעין וארסנל הטילים של איראן.
הפערים החריפים המתגלעים ממחישים עוד מאפיין ייחודי ומדאיג של המלחמה הנוכחית: היא הפוליטית ביותר שהייתה אי פעם. מהלכים מרכזיים בה - בעיקר הארכתה והחזרה ללחימה, בפרט בעזה במארס 2025 - וכן התפיסות והסיסמאות המלוות אותה, לא נשענים רק על חשיבה אסטרטגית ודיון ענייני, אלא גם על מניעים פוליטיים ושיקולים אידיאולוגיים שלא זוכים לקונצנזוס רחב בציבור.
להסביר מהם הכשלים
על הרקע הזה חשוב שהציבור יטיל כל העת ספק בפסיקות הנחרצות ולפיהן מצבה האסטרטגי של ישראל טוב בהרבה מכפי שהיה ב-7 באוקטובר, ויתבע מההנהגה המשתבחת רק בהישגים גם להסביר מהם הכשלים (שלרוב מוחבאים, משוכפלים או מושלכים על אחרים), ומהם הלקחים. במסגרת הזאת נדרש למשל לתהות מהי תוחלת ההיאחזות בשטחים שנכבשו, שמוצגת כהישג מרכזי במלחמה: האם זהו מענה לליקויים שהולידו את מחדל 7 באוקטובר, האם הדבר משפר את מצבה הביטחוני של ישראל, מהן ההשלכות של נוכחות ארוכת טווח, והאם היא בכלל ישימה.
רגע לפני היסחפות בסחרור מזיק - למשל מימוש תקיפות משמעותיות גם בלי אישור אמריקאי - נדרש לחזור לאיזון אסטרטגי: להגדיר יעדים בני-מימוש, להימנע מבריאת עוד אויבים ולהתנער מפנטזיות
בנוסף, נדרש מבט פנימי נוקב. החברה הישראלית הפגינה חוסן מרשים - שאיפשר עמידות נוכח מתקפת 7 באוקטובר וקידום מתקפות-נגד כבדות מחיר מיד לאחר מכן - אך מתפתחות בציבור תפיסות שהכרחי להיות ער לקיומן ולהשלכותיהן המזיקות: עוינות עמוקה כלפי כל דבר שמוגדר אויב (לרבות התייחסות רווחת כלפי הציבור הערבי בישראל ככזה); חתירה להסתמכות עצמית, בפרט בתחום החימוש שלה מטיף נתניהו; וחוסר עניין במה אומר וחושב העולם (למעט טראמפ שבעמדותיו התזזיזתיות תלויה ישראל). ברקע, תובע השלטון מהציבור להשתכנע שנרשמים רק ניצחונות ושהמלחמה ראויה לתואר "תקומה", ולהימנע מביקורת והעלאת שאלות.
מתוך המערכה אכן נולד מזרח תיכון חדש, אך הוא רחוק מלהיות קסום כפי שמוצג לציבור: חוץ מהישרדות מחנה ההתנגדות (שנראה כי חברותיו, ובראשן איראן, יקרסו לא בעקבות עוד הרפתקאות מיטוט ישראליות, אלא מכוח שינוי פנימי, כפי שהיה בסוריה), ניכרת התחזקות של טורקיה שהיא יריב אך אין הכרח להפוך אותה לאויב שחייבים להיאבק בו; הסיכוי לקידום נורמליזציה עם העולם הערבי קטן; ויש ניכור בינלאומי גובר כלפי ישראל, בעיקר נוכח האלימות הקשה באיו"ש. כל אלה עלולים להוליד ביום שאחרי טראמפ, או אפילו במהלך כהונתו, לחץ מדיני כבד, עד כדי נידוי.
מיכאל מילשטייןרגע לפני היסחפות בסחרור מזיק - למשל מימוש תקיפות משמעותיות גם בלי אישור אמריקאי - נדרש לחזור לאיזון אסטרטגי: להגדיר יעדים בני-מימוש, להימנע מבריאת עוד אויבים, להתנער מפנטזיות (כמו חידוש הדיון בתוכנית ההגירה מרצון מעזה) וממתח עם בעלות ברית, ובראשן וושינגטון; ובמקום זאת, להפנים כי הסדרה אינה מילה מגונה, גם לאחר 7 באוקטובר, ולבחון איך לייצר כאלה שיספקו ביטחון וחופש פעולה מקסימליים, תוך היערכות מתמדת למערכות רחבות.
בכל ניצחונות העבר שלה, ובראשם 1967, ישראל מעולם לא דבקה ב"הכחדת אויביה", וגם הפעם לא נראה שיש תוחלת להיאחז ביעד כזה. הדבר אינו עדות לנחישות ולעוצמה, אלא מתכון להתשה ולשסעים מבית וניכור גובר מחוץ, וביטוי לחוסר הבנה מתמשך לגבי טבע המרחב והאויב, דבר שאינו מפתיע בהתחשב בכך שהמחדל שממנו נולדה המערכה הנוכחית מעולם לא תוחקר לעומק.
הכותב הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.07.26
