בנימין נתניהו מת בשבילי ב-7 באוקטובר 2023.
אני יודע; הוא לא מת בשום דרך, הוא חי ובועט ורחוק מלהיבעט, ועדיין, בשבילי הוא מת ב-7 באוקטובר ההוא. מת ציבורית. מת כמישהו שאני עשוי, אי פעם, לרצות לשמוע ממנו שוב.
זה די ברור מאליו, לא?
נדמה לי (ואולי רק נדמה) שכל אדם סביר - בלי קשר לדעה או מחנה פוליטי - מבין ברמה האינטואיטיבית ביותר שלא ייתכן, בשום יקום וקיום אנושי מוכר, שאדם שהנהיג מדינה בתאריך שבו אירע הטבח הגדול בתולדותיה, יוכל להמשיך להנהיג את אותה מדינה, ועוד לרוץ לבחירות נוספות כאילו כלום ושום דבר.
פשוט לא.
מבחינת קריירה ציבורית, הייתם חושבים, האיש גמר, לא? אין דרך אחרת, נכון? אחרי משהו כמו 7 באוקטובר אף אחד מאיתנו לא אמור היה לשמוע מראש הממשלה דאז שום דבר נוסף, אולי מלבד "איני יכול עוד" נוסח מנחם בגין פוסט-לבנון, או "איני יכולה עוד לשאת בעול הזה" נוסח גולדה פוסט-יום הכיפורים - והאיש אמור, בפשטות, ללכת. מורכן ראש. שפל רוח. מקופל זנב.
אין שום "אבל" בעולם שאפשר להוסיף כאן, אז אל תנסו בכלל. אל תתחילו עם "אבל מבצע הביפרים". "אבל חיסלנו את סינוואר וחמינאי". "אבל שאגת הארי. ונהמת הלביא. ויללת התן". ו"מי יכול להחליף אותו". ו"למי עוד יש אנגלית כזו". ו"מי יידע לעמוד ככה מול טראמפ ולהגיד לו: 'ברור, אדוני, כן, בטח, מה זאת אומרת, מה שתגיד, אין בעיה'".
אז לא, אין שום "אבל" שיכול לבוא אחרי אירוע כמו 7 באוקטובר, וכל "אבל" כזה רק מבזה את זכר הנרצחים, הפצועים, החטופים, המפונים, פגועי הנפש, ולמעשה, מבחינתי גם אם מדובר היה ב"אבל הוא הביא שלום עולמי, עצר בגופו את ההתחממות הגלובלית והחזיר לבמבי את אמא שלו מהמתים רק רבע שעה אחרי 7 באוקטובר" - עדיין; האיש הזה, ציבורית, לא יכול להמשיך. יש מחיר לשלם. במזומן.
תסכימו איתי.
זה אפילו לא עניין של פוליטיקה; זה עניין של התנהלות אנושית בסיסית שבה בני אדם - בטח כשהם מנהיגים - נתפסים כאחראים למעשיהם ולהשלכות מעשיהם, גם אם הם, משום מה, לא תופסים את עצמם ככאלה.
אז מבחינתי, נתניהו גמר סופית ב-7 באוקטובר, ואני לא אמור לשמוע ממנו.
לא שזה עוזר לי - שמעתי ממנו המון מאז, הנה, רק לפני שבועיים שמעתי ממנו ש"אני מתכוון להקים ממשלה לאומית רחבה", ורק בשבוע שעבר שמעתי שאירועי 7 באוקטובר חוללו בו שינוי - הוא הוריד קצת במשקל - ואני תוהה מי זה שם מדבר אליי; כי מבחינתי, מדובר באיש מת (ציבורית) מדבר. ומהלך. ומתבדח. וזחוח. ומסרב לציית להחלטה של בג"ץ. ולא מתכוון להבין שאין שום דרך בעולם שהוא יקים ממשלה, כי מתים - גם ציבורית - לא מקימים ממשלות.
לא במדינות חפצות חיים. לא במדינות שבהן יש קשר ישיר בין מעשים לתוצאות.
ובמקרה של 7 באוקטובר, אני חושב שהתוצאות ידועות מספיק ואמורות להספיק מעל לראש - מעל לאלפיים ראשים מתים - כדי שאיש ציבור הגון, או אפילו לא הגון, יבין שהגיע זמנו, ובוודאי כדי שהציבור שהאיש הזה יצא מתוכו או נבחר על ידו, יבינו שהזמן הגיע מזמן.
זה ככה פשוט.
ואם עדיין יש ציבור ישראלים שמאמינים שאדם שהנהיג כאן בזמן טבח 7 באוקטובר ועשה מאז כל מאמץ להתנער מאחריות, למנוע חקירה, להכיר בכלל בקיומו של טבח ("יום פחות טוב", בגרסת מיקי זוהר), או במה שעברו החטופים ("סובלים אבל לא מתים", בגרסת נתניהו) - האדם הזה יכול להמשיך בתפקידו כרגיל - ובכן, כנראה שמשהו בתפיסתם של האנשים האלה את העולם, החיים, המציאות, האחריות, האחריותיות, האנושיות, לקוי מאוד. לקוי ברמת ליקוי מאורות.
עכשיו תגידו: טוב, מכירים אותך, אתה רל"ביסט ותיק, היית כזה עוד לפני 7 באוקטובר, אתה נגד ביבי בלי קשר לשום דבר. אתה על אוטומט. חשוך מרפא.
ואתם צודקים. האיש מעולם לא היה ראוי.
אז רק כדי להיות הגון - קודם כל עם עצמי - אני מנסה, כתרגיל מחשבתי בלבד, לדמיין לעצמי מצב שבו מישהו אחר, מישהו שאיננו נתניהו, היה עומד בראש ממשלת ישראל ב-7 באוקטובר. אולי אפילו מישהו שאני מחבב או מעריך. נניח שאני אקרא לו - לא יודע, סתם שם מקרי שעולה לי כרגע לראש - גדי. גדי איזנקוט. נניח שגדי איזנקוט הוא ראש ממשלת ישראל ב-7 באוקטובר, בסדר?
ומגיע 7 באוקטובר.
וגדי לוקח את הזמן להתאפר. וגדי לוקח את הזמן לכנס את יועצי התקשורת שלו כדי לברר איך הוא - קודם כל הוא - יוצא מזה וממשיך, לא להציל את ישראל, אלא לשרוד פוליטית.
וגדי מתקדם באיטיות מכוונת - לא פעם בהתאם לצרכיו הפוליטיים הנקודתיים - בהחזרת החטופים, עד שהחטוף המת האחרון מוחזר לישראל רק כעבור 843 ימים.
ובהמשך מתברר שגדי קיבל התרעות מהגורמים הביטחוניים הבכירים ביותר, ומגורמים במערב ובעולם הערבי, ש-7 באוקטובר עומד להתרחש, והעדיף להתעלם.
וגדי מסרב בתוקף להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ונאטם בתוקף מול אזהרות שני רמטכ"לים שמתריעים שצה"ל מתוח עד הקצה ושדרושים בדחיפות חיילים נוספים, והולך וסוגר דילים עם המגזרים המשתמטים ומבטיח להם שיוכלו להמשיך להשתמט, ומעביר חוק יסוד שמגדיר לימוד תורה כמקבילה של שירות צבאי פעיל.
האם אחרי כל הדבר הזה, אני עדיין תומך בגדי? עדיין חושב שגדי הוא גדול מנהיגי ישראל? עדיין אומר: "כן, דווקא גדי! גדי הוא מנהיג ישראל הנצחי כי אני, ובכן, גדיסט! ואתם מוזמנים לקרוא לי גדיסט, אני גדיסט גאה ותאכלו תחת!"
האם זה מה שאני אומר?
ובכן, פחות. כי במקרה כזה אני אומר לעצמי: תשכח מגדי. נכון, חשבת שגדי הוא מנהיג אדיר, קנית את הפסאדה וההבטחה שלו, אכלת את כל הלקרדה, אבל לעזאזל; השכל הישר שלך - גם אם התברר כמוגבל, או לפחות ככזה שנוטה להאמין להבטחות חלקלקות בקול בריטון סמכותי - אומר לך: 7 באוקטובר קרה. וקרה אצלו.
וזה לבדו מספיק לי לגמרי כדי להגיד: תודה, גדי. אתה גמרת. לא תיתכן, תחת שום חוק כבידה, קדנציה נוספת אחרי דבר כזה.
ומכאן שברור לי שגם אם אני, בהכשרתי, רל"ביסט, ההבנה שאחרי 7 באוקטובר נתניהו אמור להיות מת ציבורית לא קשורה אישית לנתניהו. היא קשורה אישית לכל אדם שהיה מחזיק במפתחות ב-7 באוקטובר.
כל אדם כזה, מרגע שאירע 7 באוקטובר, הוא איש מת מהלך מבחינה ציבורית. זומבי פוליטי.
גם אם אני, בהכשרתי, רל"ביסט, ההבנה שאחרי 7 באוקטובר נתניהו אמור להיות מת ציבורית לא קשורה אישית לנתניהו. היא קשורה אישית לכל אדם שהיה מחזיק במפתחות ב–7 באוקטובר
וכמו כל זומבי אחר, נתניהו עסוק בניסיון מעוות להישאר על הרגליים ובלהפוך את הבחירות הקרובות לליל המתים החיים - הרגע שבו ממשלת הבובות המהלכות והמעוותות שלו תוכל, איכשהו, לקבל קדנציה נוספת. להקים "ממשלה לאומית רחבה", או צרה, או כל קומבינה קיימת ובלתי קיימת אחרת שתאפשר לאדם שהוא מת ציבורית להמשיך בחייו הציבוריים.
לכן, גם השבוע, כשנתניהו ממשיך בדבר היחיד שאי פעם ידע לעשות - קמפיין - אני מזכיר לעצמי, ולכל מי שמעוניין לשמוע, שב-7 באוקטובר בנימין נתניהו מת כאישיות ציבורית לגיטימית, וזה אומר שכל התעסקות שלנו איתו מאותו תאריך ואילך, היא נקרופיליה. אנחנו מתעסקים עם אדם מת מהלך, נשלטים על ידי אדם מת מהלך, מאפשרים לאדם מת מהלך להתמודד בבחירות, ויש בינינו כאלה שיצביעו לאדם מת מהלך.
בנימין נתניהו מת ציבורית ב-7 באוקטובר, והוא חי מאז כאילו כלום.
אין בזה שום דבר לגיטימי, והפארסה הזו חייבת להסתיים.
