האחיות הדסה וצלילה באו מנהלות מסע בלשי שנמשך שנים. הן עוקבות אחר אתרי מכירות, פונות לאספנים, מבקרות בשוקי פשפשים ומקוות שבכל פעם תופיע יצירה נוספת שנגנבה לפני 16 שנה ממוזיאון "בית יוסף באו", מוזיאון קטן ברחוב ברדיצ'בסקי בתל אביב. לאחרונה הן נתקלו במכירה פומבית בציור מקורי נוסף של אביהן, יוסף באו, אחד האמנים הרב-תחומיים החשובים בישראל.
האחיות באו מאתרות את המסרטה של אביהן בשוק הפשפשים
(צילום: באדיבות המשפחה)
"כשגילינו שהציור שוב מוצע למכירה הייתי מאושרת", אומרת הדסה באו. לצדה מתקנת אותה אחותה צלילה: "אני הייתי בהלם. אבל מיד אחר כך גם שמחתי. שנים אנחנו מחפשות את הציור הזה במוזיאונים, בגלריות ובכל מקום אפשרי. פתאום הוא צץ מול העיניים".
האחיות פנו למשטרה בניסיון לעצור את המכירה, אך הן חוששות שהציור יימכר לפני שיוכרע למי הוא שייך. "אנחנו לא רוצות להגיע שוב למצב שבו נצטרך לקנות יצירה שנגנבה מאיתנו", אומרת הדסה. עבור השתיים, היצירות אינן רק נכסים אומנותיים אלא חלק מהמשפחה. "גדלנו איתן", אומרת צלילה, "כל ציור מחזיר אותנו לאבא. אין לזה מחיר". אלא שבמקרים שבהם היצירות אכן מתגלות, המציאות מורכבת. "זו לא הפעם הראשונה שאנחנו צריכות לשלם כדי להחזיר משהו ששייך לנו", אומרת צלילה.
במקביל לפניית האחיות, פנינו לבית המכירות שבו הוצע הציור למכירה. בעל בית המכירות הדגיש בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות" כי אינו בעל היצירה אלא משמש כמתווך בלבד. לדבריו, הציור הופקד אצלו על ידי אדם פרטי, והוא אינו מוסמך לקבוע אם מדובר ביצירה גנובה. "אם אקבל פנייה רשמית ממשטרת ישראל להוציא את הציור מהמכירה, אעשה זאת מיד", אמר. "אבל אני לא יכול להסיר יצירה רק על סמך טענה שלא הוכחה". עוד הוסיף כי, למיטב ידיעתו, אותו ציור כבר נמכר שלוש פעמים בשנים האחרונות.
"זה נורא. זה הרי שלנו, וזה נגנב. אנחנו גם קורבנות הפריצה וגם אלה שצריכות לממן את החזרת הדברים", הן פוסקות. כך קרה גם בתחילת השנה, כשאחת המסרטות שנגנבו מהמוזיאון אותרה בשוק הפשפשים ביפו. האחיות זיהו מיד את הפריט הנדיר. צלילה סיפרה: "היו עליו את אותן השריטות, אבל בדיוק"
תחילה דרש המוכר אלפי שקלים עבור המסרטה, ורק לאחר דין ודברים הסכים למכור אותה במחיר נמוך יותר. למרות התחושה הקשה, הן בחרו לשלם כדי שלא תאבד שוב. "ניסינו להסביר שהמסרטה שייכת לנו, אבל בסוף הבנו שאם לא ניקח אותה עכשיו היא פשוט תיעלם שוב. רצינו אותה ביד שלנו", מסבירה הדסה.
היה צייר - ואיש מוסד
באו לא היה רק צייר. הוא היה גרפיקאי, חלוץ האנימציה בישראל, מאייר, משורר, סופר, מעצב פונטים, ממציא, פרסומאי ואיש סוד של מערכת הביטחון. הרבה לפני שהקים את אולפן האנימציה שלו בתל אביב, שרד את השואה בזכות כישרונו האמנותי. באו נולד בקרקוב בשנת 1920 ולמד אומנות עד שפרוץ מלחמת העולם השנייה קטע את לימודיו.
בגטו קרקוב ובמחנות הריכוז הועסק כצייר וכגרפיקאי בידי הגרמנים, ובמקביל זייף מסמכים שסייעו להצלת יהודים והעביר מידע למחתרת היהודית. במחנה פלאשוב הכיר את רעייתו רבקה. השניים נישאו בטקס חשאי לאחר שבאו התחפש לאישה והתגנב למחנה הנשים. סיפורם אף שולב בסרט "רשימת שינדלר". "אמרו לו שיעשה לעצמו מסמכים ויברח", מספרת הדסה. "אבל הוא ענה: 'אם אני אברח, מי יציל את האחרים?'".
בסיום לימודיו ב-1950 עלה לישראל עם אשתו רבקה ובתו הבכורה הדסה. באו עבד כגרפיקאי ובהמשך גויס למשימות חשאיות עבור המוסד, שם זייף מסמכים במסגרת מבצעים שונים. במקביל הקים ברחוב ברדיצ'בסקי את אולפן האנימציה שלו, בנה במו ידיו ציוד צילום ואנימציה, עיצב פונטים לסרטים ישראליים מוכרים והמשיך ליצור עד יומו האחרון. "הוא עבד כל יום מ-8:00 בבוקר עד 23:00 בלילה", מספרת צלילה. "הוא היה איש של יצירה בלתי פוסקת. לכן כל יצירה שנעלמה היא כאב עצום".
"זאת המורשת שלנו"
בשנת 2011 זכו האחיות באו לרגע של תקווה, כשתושב תל אביב יצר קשר לאחר שקרא על הפריצה. הוא סיפר שקיבל במתנה סרטי צילום מאדם שנהג לאסוף חפצים מהרחוב. אותו אספן גילה כי ברשותו גם תמונות שנגנבו מהמוזיאון, והחזיר אותן לבנות המשפחה לאחר שהבין כי מדובר בפריטים גנובים. "שמחנו מאוד, אבל מיד שאלנו: איפה כל השאר?" מספרת צלילה.
לדבריהן, עד היום אין ברשותן רשימה מלאה של כל מה שנגנב. "לא תיעדנו הכול אז. היום כבר צילמנו את כל האוסף, אבל אז פשוט לא העלינו בדעתנו שמישהו יפרוץ למוזיאון". למרות השנים שחלפו, מבחינתן הפריצה עדיין לא הסתיימה.
"יש עוד המון ציורים שחסרים", אומרת הדסה. "כל פעם שמשהו צץ אנחנו חוזרות לאותה נקודה". למי שמחזיק ביצירה מקורית של אביהן הן מבקשות להעביר מסר אחד: "תחזירו לנו אותה. תעשו לנו טובה גדולה. אלה לא סתם ציורים. זו המורשת של אבא ושל אמא, ושל כל מה שהם עברו".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.07.26









