אם זה לא היה מביך כל כך, מאוס, מכלים ומבייש, זה היה מצחיק. לחשוב על כל הגולדקנופים, הדרעים מכלופים, על כל הסטרוקים והמאי גולנים, על ערימת התאומים הסיאמיים, מרובי הרגליים, שמדדים במסדרונות פעם אחר פעם כדי להספיק ולהרים יד, לדחוף ולדחוס באלגנטיות של ג'מוס את כל החוקים שבמשך ארבע שנים לא קידמו. ארבע שנים! כמה ממשלות בישראל בכלל הצליחו להגיע לקו הגמר הזה? ויחד איתם ערימת הצדקנים סטייל גדעון סער, מתקפלי ההן כץ ודיכטר עם החכמים להרע נוסח אלקין, שלא עוצרים לרגע ולא אומרים "חברים, זה כבר באמת עלוב". כי זה באמת הכי עלוב שאפשר. כל כך עלוב שזה בדיוק הרגע לומר: "עד כאן".
אבל הם לא אומרים. ההפך. הם שותפים מלאים בממשלה שכבר מעייף למצוא לה שמות תואר. שרים שרגע לפני שהם נפרדים מכורסאות עור הצבי שלהם ויורדים לחניון לליטוף אחרון של רכבי השרד, עוד מוצאים את הזמן להפיל עלינו שורה לא נגמרת של חוקים בשיטת הבליץ. אחד אחרי השני, קריאה ראשונה, ומיד שנייה ושלישית, ואם היה צריך היו רצים גם לקריאות רביעית וחמישית, שלמזלם נחסכו מהם.
נתניהו, כ"ץ ולוין בכנסת
(צילום: אלכס קולומויסקי )
מהם ולא מאיתנו. זה לא שכל הצעות החוק האלו מופרכות מיסודן, זה לא שמערכת המשפט בישראל חפה מליקויים, ושאין שום סיבה לחשוב על רפורמות מסוימות. זה גם לא שממשלות אחרות לא עשו את זה בעבר, זו רק שבירת השיאים. חברים, שמתם לב, זה כבר נכתב אבל חשוב להזכיר שוב: היו לכם ארבע שנים. ארבע שנים של ממשלה שהיה לה גם זמן, גם רוב פרלמנטרי מובטח, כל מה שצריך כדי לנהל דיונים מעמיקים, לשמוע הסתייגויות, לגבש הבנות, להסביר, לתקן מה שדורש תיקון, ולייצר הסכמה רחבה, תוך שקיפות מלאה.
בהלת הישורת האחרונה, ניצול פוליטי מכוער של חלון ההזדמנויות האחרון, היא תחליף כל כך מבזה של ההליך הדמוקרטי, של מה שהציבור הרחב מצפה מנבחריו, מאמין, בלי קשר לפתק שהוא טומן בקלפי, שצריך לקרות בלשכות השרים, בבניין ראש הממשלה ובכנסת. קוראים לזה איכות השלטון. חוקים הם לא מתנת פרידה לשותפים העתידיים, לא אתנן של הרגע האחרון. זה גם לא מבצע סוף עונה, "קנה אחד, קבל שניים במתנה"; "קנה לי חולצה, ארכוש לך נעליים".
פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שינויים במעמד הייעוץ המשפטי, קידום חוקי תקשורת, קידום חוק הגיוס/הפטור מגיוס ומהלכים נוספים הנוגעים למח"ש ולמערכת אכיפת החוק. הרשימה ארוכה והנוהל ברור: "תביא ועדת חקירה פוליטית, תקבל חוק הפרדה מגדרית באקדמיה"; "תן לי פיצול תפקיד היועץ, קח חוק יסוד לימוד תורה"; "שמור לי על המשתמטים שלי, ואעזור לך לדחוף עוד כמה עשרות אלפי משגיחי כשרות שיעזרו לחברים שלהם לא לעשות דבר". כאילו, באמת, זה מה שנראה לכם? הפרדה מגדרית ושיפצור העריקים על חשבונם של אנשי המילואים המקיזים, מילולית, את דמם? החלשת מעמד הייעוץ המשפטי, ושינויים במח"ש; רפורמות בתחום התקשורת וחוק השתמטות?
ארבע שנים של ועדות, מליאות, תקציבים, הטבות, מינויים, עוד הטבות, עוד מינויים, מסיבות עיתונאים, פגישות, חצי פגישות, ובסוף שורה של תחיקה לא אפויה, מימית בפנים, שרופה בקצוות, שיוצאת מתנור שחומם עד כלות, כי לא נשאר זמן
ארבע שנים של ועדות, מליאות, תקציבים, הטבות, מינויים, עוד הטבות, עוד מינויים, מסיבות עיתונאים, פגישות, חצי פגישות, ובסוף שורה של תחיקה לא אפויה, מימית בפנים, שרופה בקצוות, שיוצאת מתנור שחומם עד כלות, כי לא נשאר זמן. אפילו אם מזיעים דם אי אפשר להאמין להסבר הרשמי שהכול נעשה מתוך דאגה עמוקה לעתיד המדינה. לטובת אזרחיה. ואולי זה בכלל הסיפור של כל הקדנציה הזו: הרבה מאוד כוח, אפס איפוק, נצלנות של קבצנים, עוד גרגר ועוד גרגר לפני ששעון החוק יפסיק לתקתק. טוב, סליחה, אני יודעת ששעון החול לא מתקתק, אבל זה כל כך מתאים להתנהלות הזו: חודשים על חודשים עושים ימים כלילות, ורגע לפני הבחירות, לילות כימים. עלוב. עלוב, מקומם ומייאש. וכן, גם עצוב מאוד.
