לאזרח מן השורה קשה לאחרונה לעמוד בקצב שבו מצופה ממנו להזדעזע. היחסים בין הרשות השופטת לכנסת ולממשלה ממשיכים להידרדר, והוא מצידו, כאזרח שומר חוק וסדר, נדרש שוב ושוב להזדעזע מכל אירוע חדש שהעימות ביניהן מזמן לו. הוא מזדעזע עם חדשות הבוקר בדרכו לעבודה, מזדעזע בצהריים עם הקולגות במשרד ואם צריך – משלים עוד זעזוע קטן או שניים בערב מול המרקע. אלא שהקושי הגדול שאיתו האזרח שלנו מתמודד הוא לא קצב הזעזועים, אלא העובדה שהוא כבר לא לגמרי בטוח כלפי מי עליו להפנות אותם.
בחירתם של חברי הכנסת במבקר המדינה, למשל, נראתה בשעתה כמו משימת זעזוע קלה ביותר. החוק קובע בצורה חד-משמעית שהבחירות למבקר ייעשו באופן חשאי, אלא שכמה חברי כנסת עשו דין לעצמם ותיעדו את אופן הצבעתם. פסק הדין נצמד ללשון החוק, והסיק מכך שיש להצביע פעם נוספת. העובדה ששר המשפטים ויושב ראש הכנסת שוקלים, לפי הטענה, שלא לערוך הצבעה נוספת, יכולה הייתה בקלות רבה להוציא מכל אחד מאיתנו את הזעזוע הנדרש בעניין זה. הרי נאהב את התוצאה או לא – חוק הוא חוק. ובכל זאת, צמידות הזמנים שבין פסק הדין בעניין מבקר המדינה לפסק הדין בעניין מועצת הרשות השנייה הפכה את משימת הזעזוע המוטלת עלינו, האזרחים הטובים, למורכבת הרבה יותר. הרי שני פסקי הדין הללו מציבים זה מול זה שתי גישות הפוכות לחלוטין.
נשיא העליון יצחק עמית בכנסת. פרשנות החוק הותאמה לטעמו הפוליטי של בית המשפט
(אלכס קולומויסקי)
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קובע במפורש שאין תוקף להחלטות שמתקבלות במועצה בפחות מעשרה חברים (שהם שני שלישים מחברי המועצה). בשונה מעניין החשאיות של הליך בחירת מבקר המדינה, כאן גם אי-אפשר להתפלפל יותר מדי. לחשאיות יכולים להיות ממדים שונים, אך המספר עשר לעולם יישאר עשר. ובכל זאת בית המשפט פסק לאחרונה, בניגוד ללשונו הברורה של החוק, כי דווקא יש תוקף להחלטת המועצה המונה כיום פחות מעשרה חברים. הממשלה בהודעה חריגה מטעמה הכריזה כי תעשה שימוש בכל אמצעי חוקי כדי לבטל את ההחלטה הזו, שניתנה בחוסר סמכות.
והנה, עומד לו האזרח שוחר החוק והדמוקרטיה, ומבקש באמת ובתמים להזדעזע. ממש כפי שמצופה היה ממנו בעניין המבקר. אלא שתוהה הוא מאיזה צד אמור הוא להזדעזע הפעם, ומיהו הגורם ששומר כאן על החוק. אם זו הממשלה שעומדת על הדרישה המופיעה בחוק עצמו, שחור על גבי לבן, או שמא בית המשפט שמחליט שעשרה חברים הם אמנם תנאי חוקי לתקפות החלטת המועצה, אלא שבנסיבות פוליטיות שגורמות לשופטי ההרכב להעדיף תוצאה אחרת, הרי שעשר יכול להיות גם תשע. וגם שמונה, שבע או שש.
אסון ברמה הדמוקרטית
פסיקה בעייתית כל כך מהסוג שבית המשפט הוציא תחת ידו בעניין מועצת הרשות השנייה, שבה גם מי שאינו משפטן מדופלם, אך טרם הזדכה על מוחו וחשיבתו העצמאית, מזהה די בקלות שבית המשפט סוטה לחלוטין מקביעתו הברורה של החוק, מתרחשת אצלנו לאחרונה יותר מדי פעמים. הקושי שהיא יוצרת עצום, אלא שלמגיני האקטיביזם השיפוטי שמור הסבר נפלא כדי להצדיק באמצעותו את שאי-אפשר להצדיק. בית המשפט, מסבירים שם, הוא הפרשן המוסמך של החוק, וממילא מה שיאמר בית המשפט הוא החוק, ולעולם לא תיתכן סתירה בין החוק לבין פסיקת בית המשפט.
התשובה הזו כל כך נהדרת ברמה האנליטית, שהיא לא פחות מאסון ברמה הדמוקרטית. כדי לכסות על מקרי קצה שבהם בית המשפט בוחר להתעלם בבירור מדרישת החוק – מגיע ההסבר הזה ומרוקן את מושג החוק מכל תוכן עצמאי. הוא מחסל כליל את האפשרות של כל מי שאינו שופט לקרוא את החוק, להתיימר להבין אותו ואולי אפילו לחוקק אותו.
ההצדקה הבעייתית הזו, שמאיינת את משמעות החוקים שהכנסת מחוקקת, מגיעה כמובן מאלו שאך לפני מספר ימים הסבירו שפסיקת בית המשפט בעניין מבקר המדינה נועדה בסך הכול להגן על הכנסת ועל חוקיה הברורים. אלא שאם ההגנה על הכנסת מגיעה רק במקומות שבהם היא אינה מעוניינת בה, ואינה מגיעה כשהיא כן מעוניינת בה, אפשר אולי לוותר עליה כליל. הרי אם יש דבר אחד שהוא יותר גרוע מאקטיביזם שיפוטי הוא שמרנות סלקטיבית. כזו שפוסקת לפי לשון החוק הברורה ומעצימה את הכנסת, אך רק באותן הפעמים שזו יוצרת תוצאה מוצלחת בעיני השופטים. בעניין המבקר כן, בעניין מועצת הרשות השנייה לא.
מדינה רחוק מלהזדעזע
פרופ' ברק מדינה, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, התייחס השבוע למקרה דומה מהעת האחרונה, שבו פרשנות החוק הותאמה לטעמו הפוליטי של בית המשפט, וזאת בעניין אופן בחירתו של נציב שירות המדינה. לפני כעשור קבע הנשיא יצחק עמית שהבחירה בנציב יכולה להיעשות באופן ישיר על ידי ראש הממשלה, בדיוק כפי שקובע החוק באופן מפורש. אלא שלאחרונה פסק עמית באופן הפוך לחלוטין, וחייב את הממשלה לעשות שימוש בוועדת איתור. בשני המקרים הסתמך עמית על אותו סעיף חוק בדיוק.
מדינה הסביר שזהו "מקרה חריג" שבו חושף בית המשפט את עמדתו, שלפיה "צריך לשנות את הפרשנות של הדין לאור חוסר האמון שיש לו בממשלה בכלל, ובראש הממשלה בפרט". ולמי שהייתה איזו ציפייה מוזרה שכזו – מדינה רחוק מלהזדעזע מהאיפה ואיפה הזו. למעשה, הביקורת שלו מוטחת דווקא בשופטים השמרנים המבקשים לנקוט קו ניטרלי ולהכריע בשאלות משפטיות לפי החוק. "שופט לא יכול להיות שמרן", טען מדינה, והוסיף – "אין דבר כזה ניטרליות". ומה לגבי הפסול בעירובה של ההשקפה הפוליטית במסגרת הפרשנות שבית המשפט נתן לחוק? הצחקתם אותו. "אנחנו בוחרים מה אנחנו מגדירים 'פוליטי'", הסביר מדינה, "'פוליטי' זה מה שאני לא מסכים איתו".
גיל ברינגראלא שמה שמדינה ודומיו מפספסים הוא ששאלת כיבודם של פסקי דין, שעלתה השבוע לכותרות, אינה מנותקת מהדרך שבה מכריע בית המשפט. כיבוד פסיקה אינו אמור להיות קשור בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט, אבל הוא בהחלט תלוי באמון הציבורי בכך שהתוצאה המשפטית מנותקת מתפיסתם הפוליטית של שופטיו. מי שמזדעזע מכך שחברי כנסת "עושים דין לעצמם" בעניין המבקר, טוב יעשה אם יפנה את הזעזוע גם כלפי בית המשפט עצמו שמדגים לחברי הכנסת, בפסקי הדין בעניין מועצת הרשות השנייה והנציב, בדיוק איך עושים את זה. שופטים שנכנסים בנעלי המחוקקים לא מותירים להם ברירה מלבד לשים עצמם בנעלי השופטים. וכן, אני יודע. זה משפט מזעזע.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.07.26
