תופי המלחמה מהדהדים שוב מוושינגטון ומאיימים בחידוש המלחמה מול איראן. השינוי החד (הנוסף) בעמדת טראמפ, מלמד כי במזרח התיכון חייבים תמיד להסתכל על התמונה הגדולה ולא למהר לחרוץ מסקנות על סמך הסכם ביניים, או ציוץ ברשתות החברתיות.
בשבוע שעבר ציינו אלף ימים לטבח 7 באוקטובר, ציון דרך המחייב בחינה של התמונה הגדולה. מבקרים רבים ביקשו לאחרונה למסגר את המלחמה ככישלון אסטרטגי. אלא שבחינה מפוכחת של המציאות מובילה למסקנה שונה - ישראל חוללה שינוי אסטרטגי עמוק במזרח התיכון. מדובר בתהליך ארוך שיימשך שנים והיעד הסופי שלו צריך להיות הפלת המשטר האיראני. הנסיון לייצר פתרונות מיידיים אינו עובד במציאות המזרח תיכונית, בה ציר הזמן של האויב נמתח לעיתים על פני עשרות שנים.
אחת הביקורות העיקריות שנשמעו לאחרונה היתה כי ניתן היה לסיים את המלחמה לפני הכניסה לרפיח, כי היה נכון להקים חלופה שלטונית לחמאס בדמות הרשות הפלסטינית, וכי ישראל שילמה מחירים כבדים ללא תמורה אסטרטגית של ממש. טענות אלה נשענות ברובן על פרדיגמות עבר – ההנחה שהסדר מדיני עם הפלסטינים הוא אבן הראשה לפתרון הסכסוך הישראלי -ערבי, וכי נסיגות טריטוריאליות יביאו ליציבות.
התקיפות האמריקניות באיראן
(צילום: CENTCOM)
ההתפכחות הנדרשת מאיתנו מחייבת את ההבנה כי תפיסה זו קרסה וכי הכמיהה לשלום נתפסת על ידי הצד השני כחולשה ישראלית. הרעיון שהרשות הפלסטינית יכולה לשמש חלופה יציבה לחמאס מתעלם מהמציאות. ראשית כי חמאס, שהשתלט בכוח על רצועת עזה לאחר שהשליך את אנשי הפת"ח מן הגגות, לא יהסס לעשות זאת פעם נוספת. שנית, כי הרשות הפלסטינית עצמה מהווה גורם המחולל הסתה וטרור.
לו הייתה ישראל מקבלת את הקריאות לסיום המלחמה לפני רפיח, חמאס היה מוסיף להחזיק במעוזיו סמוך ליישובי עוטף עזה. חיזבאללה, בהנהגת נסראללה, היה חוזר להתייצב בפאתי מטולה ושתולה. משטר אסד היה מוסיף להיות גורם משמעותי בציר האיראני, ואיראן הייתה עשויה להחזיק בנשק גרעיני.
במובן זה, המלחמה, אינה רק מערכה צבאית מוצלחת אלא גם נקודת מפנה תפיסתית. היא מסמלת מעבר ממדיניות של ניהול הסכסוך והכלה, למדיניות המבקשת לצמצם באופן פרואקטיבי את יכולותיהם של האויבים ולהסיר איומים אסטרטגיים.
קשה להעריך אם ארה"ב תחזור למלחמה בהיקף מלא בקרוב. רכבת ההרים האמריקאית משנה כיוון חדשות לבקרים ומחייבת אותנו לתבונה רבה כדי להגיע להישגים מדיניים. הנכונות להתפשר על מטרות טקטיות חייבת להתקיים יחד עם ההכרח להציב קווים אדומים ביחס ליעדים האסטרטגיים, לעיתים גם במחיר עימות מבוקר עם ארה"ב.
ההסכם שנחתם עם ממשלת לבנון הוא לא פחות ממט למשטר האיראני. יש בו לגיטימציה לשהיית צה"ל במרחב האבטחה בצד התנערות של לבנון מאחיזת איראן
הגישה הזאת הוכיחה את עצמה בינתיים בלבנון. ההסכם שנחתם עם ממשלת לבנון הוא לא פחות ממט למשטר האיראני. יש בו לגיטימציה לשהיית צה"ל במרחב האבטחה בצד התנערות של לבנון מאחיזת איראן. עם זאת, ברור שהמאבק על בטחוננו בגבול הצפוני רחוק מלהסתיים. באופן דומה בחזית העזתית צה"ל שולט במרבית השטח ופועל נגד חמאס, הגם שהנסיון לפרק אותו מנשקו באמצעות הסדרים מדיניים נראה כמעט חסר סיכוי.
המערכה הגדולה עוד לא הסתיימה. טראמפ מסמן כי סבלנותו כלפי איראן פקעה, אך אין להסיק מכך בהכרח כי המלחמה תתחדש בטווח הזמן המיידי. עם זאת, מתוך הבנה כי האיראנים לא יוותרו לעולם על מטרותיהם העיקריות, התנגשות נוספת היא רק ענין של זמן.
דווקא בזירה אחת ישראל ממשיכה להקשות על עצמה - זירת התודעה. בעוד שבשטח נרשמו הישגים צבאיים ומדיניים משמעותיים, חלק מן השיח הציבורי ומהקמפיינים הפוליטיים מציג מציאות הפוכה. בשלטי חוצות נטען השבוע בצורה מפורשת: ״כישלון מוחלט. באירן. בלבנון. בעזה״. ביקורת היא מרכיב חיוני בדמוקרטיה, אך אימוץ נרטיב של תבוסה, עלול לפגוע בחוסן הלאומי ולהעניק לאויב הישג תודעתי שלא הצליח להשיג בשדה הקרב.
