ביום חמישי עלו בני משפחת סעדיה לקברו של לירן ז"ל, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט במארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. 20 שנה חלפו, אבל הכאב לא מתעמעם. "לירן היה צריך להיות היום בן 41", אומר אביו, ציון, "אנחנו מרגישים את הגעגועים אליו כל הזמן".
בסלון ביתם של מיכל וציון סעדיה בקריית שמונה תלויה תמונה גדולה של לירן. "הוא היה הבן הבכור שלנו", הם מספרים, "שירת באגוז, יחידה מובחרת, וזאת הייתה גאווה גדולה עבורו ועבורנו. הוא היה אמור להשתחרר כמה חודשים אחרי שנהרג, בדק כבר אופציות לעתיד, ורק אחרי מותו גילינו שעשה מבחני קבלה למוסד".
לירן נפל ב-20 ביולי, שבוע אחרי פתיחת המלחמה. הכוח שלו נתקל במחבלי חיזבאללה, ומהאש נהרגו ארבעה לוחמים: רב סרן בנג'י הילמן, סמל ראשון לירן סעדיה, סמל ראשון נדב באלוה וסמל ראשון רפנאל מוסקל. "בדיוק היינו בחופשה בתאילנד עם חברים מקריית שמונה", מספר ציון, "היה איתנו שוטר שידע לפנינו מה קרה, אבל הוא ואשתו לא אמרו לנו מילה, חיכו שהשגרירה תגיע ותבשר לנו על האסון. זה היה רגע שלא שוכחים כל החיים: זעקות שבר, הרבה בכי, ואז צריכים לשוב ארצה בדרך ארוכה וכואבת מאוד כדי לקבור את לירן".
כמעט כל קריית שמונה הגיעה לנחם. משפחת סעדיה מוכרת מאוד בעיר. ציון (70) הוא מורה מיתולוגי לספורט, שעדיין ממשיך ללמד. מיכל, שיצאה לפנסיה לפני ארבע שנים, הייתה מורה לאמנות ומחנכת בעיר. לירן היה חבר בתנועת הנוער "עיד"ן - עולם יפה דרך הנוער", שערכים מרכזיים אצלה הם מעורבות ועזרה לקהילה. הוריו מספרים שנהג להתחבר עם תלמידים מתקשים, הביא אותם לביתו והפך למורה הפרטי שלהם, כשהבית משמש ככיתת לימוד.
לירן סעדיה ז"ל
(צילום רפרודוקציה: אפי שריר)
במהלך שירותו הצבאי עבר לירן קורס מ"כים ושימש כמדריך טירונים. כמו בחייו האזרחיים, הוא התבלט גם בצבא וזכה פעמיים בתעודות הצטיינות, כחניך וכמ"כ. "לירן זכור כמי שתמיד דאג להשכין שלום בין החברים, היה המפייס של הצוות", מספרים ההורים, "חבריו לצוות ופקודיו תיארו אותו תמיד כאדם וכחייל שתמך, עזר ודאג לכולם. במסעות, למרות הציוד הכבד שנשא על גבו, דאג תמיד לעזור ולמשוך קדימה את האחרונים". הם מציינים כי בנם המשיך לפעול למען הקהילה גם במהלך שירותו הצבאי, כשהתנדב בעמותת "שמחה לילד".
כאבה של המשפחה הפך עמוק יותר בשנים האחרונות. "20 שנה חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה ומאז האסון שלנו - והמלחמה בצפון בעצם עדיין לא הסתיימה. זה לא נתפס", אומרת מיכל בכאב. ציון מוסיף: "אני לא חושב שמישהו האמין אז שאחרי כל כך הרבה שנים יפנו אותנו ואת שאר תושבי העיר מקריית שמונה, שנעבור לחיות בבית מלון בנתניה, ואז הבית שלנו גם ייפגע מטיל".
הם מוצאים נחמה מסוימת בילדיהם האחרים ובשלושת הנכדים שנולדו להם. "אנחנו מנסים לחיות, לחשוב חיובי", אומרת מיכל, "הנכדים שלנו גרים בנתניה, ירושלים ומושב נחלים, ואנחנו לא מפסיקים לנסוע לבקר אותם". ציון מוסיף: "אנחנו שמחים שהנכדים לא גדלים כאן, אלא במקום בטוח יותר, הרחק מהפגזות כמעט יומיומיות, מסוקים, פצועים".
מיכל מסכמת: "תראו מה קרה לקריית שמונה. זאת הייתה עיר מדהימה, אבל עכשיו היא ריקה. אין בה בכלל חיים. אנחנו בחופש הגדול, אבל אין כמעט ילדים ברחובות ובגני השעשועים. הרבה תושבים לא חזרו לגור פה, בתים רבים עומדים ריקים, הרבה עסקים נסגרו. זה נורא עצוב. המלחמה לא באמת הסתיימה, אבל שיהיה ברור: אנחנו כאן, מקווים שיגיעו כבר ימים טובים יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.07.26
