בשוך 7 באוקטובר, נהוג היה לומר שהישראלים מחפשים שני דברים בהנהגה הפוליטית שלהם: דמויות חדשות ודמויות ימניות יותר. מאז ההלם שאחז בציבור עברו הרבה מים בנהר. באופוזיציה קמו התארגנויות שמונהגות על ידי ראש ממשלה לשעבר, רמטכ"ל לשעבר וסגן רמטכ"ל לשעבר. ובימין? באופן רשמי, שום דבר, אך מתחת לפני השטח יוזמות פוליטיות חדשות צצות כפטריות אחר הגשם. על אף שרוב הציבור התרחק מהתפיסה המדינית של השמאל, לפי מרבית הסקרים הוא לא מצליח להתחבר לקואליציה הנוכחית.
ראש הממשלה נתניהו פועל נמרצות בימים אלו לשנות את פני הליכוד. על פי הדיווחים הוא מבקש לדלל את בחירות הפריימריז באנשים מחוץ למערכת הפוליטית. כך שעל אף האפקטיביות שאותה נקטה ממשלת "הימין על מלא", השריונים שהוא מבקש (ויש שיאמרו הוועדה המסדרת שהוא רוצה להצניח) מצביעים על חוסר שביעות רצון וחשש מנפילה אלקטורלית קשה.
גלעד ארדן, בנימין נתניהו, איילת שקד
(צילום: REUTERS/Eduardo Munoz, אוליבייה פיטוסי/הארץ, גלעד מורג)
האם זו אחריות למחדל? האם זה הקשר הגורדי למפלגות החרדיות? האם זה הסגנון המתלהם של חלקים נרחבים בקואליציה? ייתכן שהתשובה האלקטורלית טמונה דווקא אצל אלו שלא מצאו את דרכם בתוך הקואליציה הנוכחית ובימים אלו מחפשים את דרכם המחודשת למערכת הפוליטית.
גלעד ארדן החל את הקדנציה הנוכחית כשגריר ישראל באו"ם, בניסיון להבין אם יש טעם לפרוש ולהתמודד בפריימריז בליכוד, ובסוף בחר להישאר עד תום כהונתו. יולי אדלשטיין לא הצליח יותר מדי בפריימריז, אך בתור יו"ר ועדת החוץ והביטחון ניצב לעימות פעם אחר פעם מול השותפים הקואליציוניים על חוק הגיוס. איילת שקד התמודדה בבחירות האחרונות וזכתה לתמיכה של עשרות אלפים, אך לא די כדי להיבחר לכנסת.
לשלושתם עבר אידיאולוגי מוצק סביב שני המוקדים החשובים לימין: ארץ ישראל ומערכת המשפט. ארדן ואדלשטיין היו מבין חברי הכנסת המורדים ונותרו עקביים בהתנגדותם בכל ההצבעות בכנסת, ושקד החלה את דרכה הפוליטית בהצבעה במרכז הליכוד נגד ההתנתקות. ארדן קידם הקמת תחנות משטרה חדשות במזרח ירושלים והחמיר את תנאי המחבלים בכלא; אדלשטיין כיו"ר כנסת עמד על רגליו האחוריות כדי לבצר את עליונות הכנסת מול בית המשפט העליון; שקד הובילה כשרת המשפטים שינוי ביחסי הכוחות מול מערכת המשפט באופן שלא הוביל לפירוק המערכת.
עקיבא לםוישנו מכנה משותף נוסף: העצמאות הפוליטית. בזמן ששאר המערכת כבולה למחנות ה"כן" וה"לא" – סמוטריץ' ובן גביר בתלות מוחלטת בנתניהו, ובנט וליברמן במחנה החרם – השלושה השאירו, כל אחד בדרכו, את השאלה פתוחה. בלי שעבוד עיוור מחד, ובלי חרמות מאידך. העמדה הזו, שבעבר אולי נתפסה כהיסוס, מתבררת כעת כנכס אלקטורלי המאפשר להם לדבר אל כל חלקי הימין.
לכאורה, כאן עשויה לבוא קריאה לנתניהו, כי אלו הם בדיוק האנשים שהוא צריך לשריין. פוליטית, זה לא ריאלי. מעשית, זה לא יהיה נכון. השלושה – ואולי בצירוף פיגורה ביטחונית ימנית מובהקת דוגמת עופר וינטר שתשלים את החסר בתחום הצבאי, לצד דמויות מהימין הליברלי והכלכלי – יכולים לכונן עמוד שדרה אידיאולוגי מחודש. מפלגה כזו, שתקדם את הדברים החשובים לימין – ביצור ההתיישבות בכל גבולות הארץ ותיקון מערכת המשפט – תוכל לאפשר לבוחרים את מה שחיפשו במבט חדש ומפוכח על המציאות שאחרי 7 באוקטובר. והחשוב מכל: היא תעניק להם ימין אמיתי, מנוער מקונספציות כושלות, אך בלי אחריות לטבח, בלי עול הברית עם החרדים, ובלי ההתלהמות והפופוליזם שמאפיינים כיום את השלטון.
