השיח המתלהט באחרונה בהקשר לטורקיה צריך לעורר דאגה בציבור הישראלי. לאו דווקא מהאפשרות שצפוי בקרוב עימות בין שתי המדינות, ואולי אף תתרחש מתקפה טורקית, אלא דווקא להפך: שאולי האמירות הנחרצות שמשמיע הדרג המדיני לא מדויקות, ובראשן הטענה שאנקרה שואפת להשמיד את ישראל, וכי ייתכן שיש בישראל גורמים שלהם אינטרס בעידוד המתיחות.
(צילום: Ludovic MARIN / POOL / AFP)
הממשל הטורקי הנוכחי כמובן עוין לישראל ומציב אתגרים בדמות חסות לגורמי חמאס, נוכחות גוברת בסוריה, ואיום על העליונות האווירית של צה"ל באמצעות רכש מטוסי F35, כשברקע האמירות הבוטות של ארדואן נגד ישראל והציונות בכלל. עם זאת, לא ניכר שאנקרה חותרת למגע עם ישראל, כפי שמדגישים גם בכירים בה, קל וחומר עמלה על תכנון מהלכים להכחדתה.
נוכח ריבוי הטענות ברוח הזו בישראל, נותר לתהות איך נמשך הקשר הדיפלומטי עם מדינה שמוגדרת "איראן החדשה", וכיצד איש ממקבלי ההחלטות לא דורש לנתק את היחסים עימה, על אחת כמה וכמה לבחון מהלך התקפי נגדה. על הדרך, כדאי לזכור שדרך שטח טורקיה מוזרם לישראל נפט אזרי ועוברות טיסות רבות, ולקוות שיש בירושלים מי שמתכננים מהלכים לאור שיקולים אלה.
לכאורה מדובר בתסמין פוסט-טראומטי, כלומר אינטואיציה לזיהוי אוטומטי של איומים בכל סיטואציה. בפועל, נראה "הדחף" לזיהוי אויבים כמתוכנן למדי, ומזכיר את "הספין" שהתפתח לפני כשנה בהקשר למצרים. גם אז הוצפה ישראל ב"דיווחים" ובהתייחסויות של פוליטיקאים לגבי האיום הנשקף מכיוון קהיר, לרבות תוכניות התקפיות. בשני המקרים ההתרעות המועלות נעדרות בסיס עובדתי מוצק, ומוצגות כלימוד מפוכח של לקחי 7 באוקטובר, וזאת על ידי אלה שיצרו את הקונספציה ולא תיחקרו אותה, אך ממשיכים לעצב את המציאות.
נציגי הקול הציבורי, בפרט במדיה, מתקשים עד כה לממש את מה שאמור היה להיות הלקחים שלהם מ-7 באוקטובר, והם משמשים שוב כ"תיבת תהודה". כך, מדוקלמת הטענה לגבי איום טורקי שמתעצם, לרבות הדהוד קביעות בלי לתהות על פשרן, למשל שמתהווה בהדרגה "ציר רשע סוני", במקביל לזה השיעי. מן הראוי היה לשאול מה בעצם הביטוי המעשי של מושג זה? האם באמת מדובר באיום זהה ל"מחנה ההתנגדות" בהנהגת איראן? ואולי בעצם אין בכלל "ציר" כזה.
המתח הכבד שמתהווה סביב טורקיה לא משקף אפוא שינוי בתמונת המציאות ובמפת האיומים, אלא נובע מאינטרסים והתנהגות של ההנהגה
המתח הכבד שמתהווה סביב טורקיה לא משקף אפוא שינוי בתמונת המציאות ובמפת האיומים, אלא נובע מאינטרסים והתנהגות של ההנהגה. בכך מגולם חשד לעוד יציאה מאיזון אסטרטגי, כפי שכבר גולם בתקיפה בשטח קטאר בספטמבר 2025 (נגד הנהגת חמאס), או בהתעקשות לתקוף בדאחייה למרות איתותי טראמפ, אירועים כושלים שהסתיימו בכפיית הסדרות על ידי האמריקאים על ישראל.
נורות אדומות
בהקשר הזה, נדרש לשים לב לרמיזות גוברת מפי "גורם מדיני בכיר" לגבי "אפשרות לשוב למלחמה עצימה בעזה לפני הבחירות" (בפועל זוהי הצהרת כוונות ולא "הערכה"), ולדיווחים על חידוש העיסוק בתוכנית "ההגירה מרצון" מעזה, שכבר הוכחה כאשליה מופרכת, והפעם בהובלת ראשי המוסד והמל"ל החדשים שמונו באחרונה על ידי נתניהו. הדברים אמורים להדליק נורות אדומות לגבי הפעמים הבאות שבהן עלולה להתרחש יציאה מאיזון, ייתכן לפני הבחירות, ששוב תלווה בתהליך קבלת החלטות חפוז וקביעת יעדים תלושים, מה שיכול להוביל להתנגשות חריפה עם טראמפ.
למאמץ האובססיבי לאיתור אויבים יש גם ממד פנימי. הוא נראה כחלק מעיצוב הווייתה של ישראל כ"ספרטה החדשה" שבה המלחמה היא השגרה; הציבור נדרש לגיוס, ציות והתלכדות סביב ההנהגה; והפעלת כוח בכל עת הפכה ל"אסטרטגיה", תוך הפגנת בוז כלפי מי שמעלה ביקורת או מבקש לדון ב"רגל מדינית". את אלה אופפים חוסר עניין ואף התרסה כלפי מה אומר העולם והתבשמות-יתר מלקיחת שטח מהאויב. כל אלה מתווספים לגל האלימות היהודי הגואה באיו"ש ועלולים לבסס את דימויה הבינלאומי של ישראל כמדינה "סוררת" ולהוביל לבידוד גובר.
מי שמקדם את החיפוש המתמיד אחר אויבים טוען שהוא ביטוי עדכני לדוקטרינת בן-גוריון משנות ה-50 או "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. ואולם, בניגוד לאותן תורות שהתבססו על מורכבות ופרגמטיות שאפיינו במשך עשרות שנים את המפעל הציוני, הגישה הנוכחית אקלקטית למדי, לוקה בעיוותי תפיסה קשים, נשענת בחלקה הגדול על סיסמאות, שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיות מגזריות, משקפת התמכרות להפעלת כוח, ובעיקר - מלווה בשיח רווי כזבים ואשליות בין ההנהגה לציבור, שחיוני כי יהיה מוקד מרכזי בתהליך תיקון פנימי, אם וכאשר יוחלף השלטון.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
