הרצח הפוליטי כבר כאן. הוא פשוט לא קרה עדיין, אבל הוא ממש פה. זו אמירה שחוקה, נכון. תמיד מזהירים מפניה. לעד יציפו אותה בתקופות רגישות. וזוהי אכן תקופה כזו. קוקטייל של מלחמה ארוכה, מתיחות אזורית ובחירות קרבות. הבעיה היא שהפעם זו לא עוד קלישאה. הוא הגיע. הוא אולי לא קרה פיזית, אבל זה רק עניין פעוט של התלכדות זמנים. כי התפאורה כבר מוכנה. אדי הדלק באוויר. החשדנות הציבורית ניכרת. העייפות בולטת מתמיד. החום עולה. מפלס העצבים בשיא.
פשוט תרימו את הראש ותסתכלו. מערכות חדשות, עיתונאים, שופטים, קצינים, נבחרי ציבור עם דעה "לא נכונה" - דם כולם מותר. וזה לא בדיוק שהיינו בצמרת מדד השלווה העולמי מראש. איומים קיומיים, אלימות ברחובות, טילים איראניים, התעצמות חמאסית, עקשנות חיזבאללאית, בעבוע יו"שי, מטוסים טורקיים, קמפיינים קטאריים וטראומה לאומית תלת-שנתית – כל אלה לא נותנים תחושה של ריזורט בהרי האלפים. במצב כזה, העובדה שרצח פוליטי טרם התרחש היא טעות סטטיסטית. בינתיים הוא מנורמל.
חשוב להבין שרצח פוליטי הוא לא עוד רצח. אמנם כל אדם הוא עולם ומלואו, אבל ברצח פוליטי יש משהו נוסף. הוא לא מבקש לקטול רק את האדם, את רמ"ח האיברים, את הגוף והנשמה. הוא מעוניין לפרק את המנגנון והשיטה. את התשתית שעליה המקום הזה יושב. את הדמוקרטיה הישראלית. את המפעל הציוני הקדוש שנבנה כאן אחרי יותר מ-2,000 שנות גלות. ורצח כזה, אל תטעו, יכול להיות תחילת הסוף. חלפו שלושה עשורים ארוכים מאז 95', אבל בפעם הנוכחית הסוף יואץ. לא נראה התדרדרות של 30 שנה. זה יהיה מהיר. כי אנחנו אולי חזקים יותר צבאית, אבל כואבים יותר פנימית, ציניים יותר חיצונית, ומאוימים יותר לאומית.
אכן, רק היהודים יכולים להתפלל במשך שני אלפים לבית לאומי, לזכור שכבר איבדו שניים כאלה, לחזור אליו אחרי שואת המונים, להקים מדינה לתפארת, ואז אחרי פחות משמונה עשורים, כשממילא מבקשים להשמידם, להשתעשע ברעיון אובדן אותו הישג. והמדהים הוא שאנחנו כבר יודעים איך ההתפרקות מתרחשת. זה מתחיל מבפנים - ומתגלגל החוצה.
קריאה אחרונה
אז זוהי קריאה להנהגה: לראש הממשלה, לנשיא המדינה, לראש האופוזיציה, לנשיא העליון, ליו"ר הכנסת. תתאפסו. אל תוציאו הצהרות יחידניות. אל תדברו אלינו בנפרד. תראו לנו שאתם גם יודעים לשבת האחד לצד השני. אתם מנהיגי האומה - התעלו לגודל השעה. קיימו הצהרה היסטורית משותפת, סביב שולחן אחד, בפנינו, ותגידו שלקראת הבחירות ולמרות המחלוקות בינינו, יש קווים שאסור לחצות. שרצח פוליטי הוא איום קיומי לא פחות ממשטר האייתוללות. שאתם מודעים למתיחות ולאי-ההסכמות ולעצבים של כולם, אבל המטרה אינה רק ניצחון פוליטי. זה האמצעי. התכלית היא קיום המקום הזה.
צילום: אביגיל עוזיכמות צקצוקי הלשון כרגע ודאי אדירה, ובצדק. קשה לראות את האופק כשהראש שקוע באדמה. אבל תראו איזה נס אתם חיים בישראל. תתעוררו ותדרשו את אותו הדבר. כי זה מגיע לעם הזה. מגיע לו, למען ה'. מגיע לו לנוח מעט. לצאת להליכה בלי טרדות. לקחת חופשה בלי לקרוע את הכיס. לדעת שלא בכל רגע העולם עומד להתמוטט. לחייך. זו מערכת הבחירות הגורלית בתולדותינו. הנסיבות סביבה אינן רק חגיגה לדמוקרטיה - הן עלולות לנבא אסון. מי שזכו להנהיג אותנו מחויבים הפעם ליותר.
