כמעט שלוש שנים אל תוך האסון הלאומי הגדול בתולדותינו, ממשלת ההפקרה והכישלון ממשיכה לרמוס ברגל גסה את ישראל הליברלית, הדמוקרטית והשוויונית. באמצעות בליץ חוקים ריאקציוניים גם של הרגע האחרון, היא מתעדפת על ספידים צורת חיים אמונית-לאומנית על פני ישראל החופשית.
הדיון על הגדלות הרמטכ"ל בוועדת החוץ והביטחון
(צילום: שלו שלום)
בחודש יולי 2024, כאשר "הותר לפרסום" ניקב את נפש האומה בכל בוקר, קראו רבנים בולטים בחברה החרדית שלמדינה אשר מגייסת את בני הישיבות אין זכות קיום. נחושים להמשיך ולמנוע את הגיוס של מי שאומנותם השתמטותם, הם התעלמו וממשיכים להתעלם בערלות לב מההכרח הדחוף דאז והיום להרחיב את מצבת הלוחמים והמשרתים, כדי שצבא ההגנה לישראל לא יקרוס לתוך עצמו.
והנה, שנתיים אחרי, אתרוגי הישיבות עדיין ספונים ומוגנים באוהלה הממוזג של תורה, ועתה ביתר שאת – תחת כיפת הברזל של חוק היסוד שמגדיר לימוד תורה כ"ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל". באיזה עולם הגיוני דין לוחם שמוסר את נפשו בעזה ובלבנון כדין תלמיד ישיבה שמתנודד על ספסלי השכינה? אין ספק שלימוד תורה הוא עיסוק שמרחיב רוח ודעת. גם אני נרגשת, כדרכו של סבא שלי, לקרוא בתנ"ך מפעם לפעם. אבל שום דעת לא מתרחבת כאשר החוק עושה בלימוד התורה קרדום לחפור בו כנגד ביטחון המדינה. ושום רוח לא מתחזקת כאשר הוא מגן בחוק יסוד על זכותם של העריקים התורניים להמשיך ולהשתמט מהמעגל התורם והמשרת גם בעתיד.
העריקים נוהרים לקלפיות
ואם זה לא מספיק, הממשלה מנסה גם להבטיח שאותם משתמטים לא ייעצרו בעוון עריקות, כאשר ידהרו אל הקלפיות במטרה להבטיח שקברניטיהם ימשיכו לינוק את כספנו בלי שיתרמו מאום.
גם הפרדת הלימודים באקדמיה דוהרת על ספידים לקראת חקיקה, ועוד תגלוש לכדי הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ומשם להדרת נשים. ומי שחושב שהדברים מוגזמים, שיחשוב שוב על משל הצפרדע המתבשלת לאיטה במים הרותחים.
מגיע לישראל לחזור ולהיות מונהגת בידי אישי ציבור ראויים, שרואים לנגד עיניהם את צורכי הציבור המפרנס, המשרת, המקיים את החברה, ושצמא לממשלה שלא תוקפת את האזרחים – אלא מגינה עליהם
ערב 7 באוקטובר 2026, האתגר הקיומי שעומד בפנינו, אזרחי המדינה שלא רוצים להתעורר אחרי הבחירות ולגלות שעברנו לאזור חיוג איראן או אפגניסטן, הוא לתת את קולנו אך ורק למפלגות שנשבעות בערכי הליברליות והערבות ההדדית. מפלגות שלא מוכרות את צביונה הציוני, הדמוקרטי, הערכי והשוויוני של המדינה בעבור אתנן פוליטי. מפלגות שלא יישבו עם משתמטים ולא יכפו עלינו חוקים שיהפכו את ישראל החופשית למדינה פונדמנטליסטית ולאומנית המגורשת ממשפחות העמים.
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמונימגיע לישראל לחזור ולהיות מונהגת בידי אישי ציבור ראויים, שרואים לנגד עיניהם את צורכי הציבור המפרנס, המשרת, המקיים את החברה, ושצמא לממשלה שלא תוקפת את האזרחים – אלא מגינה עליהם.
מגיע לנו לחיות במדינה ששירות הביטחון הכללי שלה נאמן לשמירה על ביטחונה ולא לאינטרסים הנכלוליים של מנהיגיה; מדינה שלא חוקרת את התקשורת אלא חוקרת את עצמה באופן ממלכתי, לתיקון כשליה; מדינה שממשלתה לא מעבירה חוקים שמרסקים את החוסן ואת הסיכוי לעמוד אל מול אויבינו ושלא הופכת אותנו לאזרחים שבמקום להילחם על הבית נלחמים בתוך הבית. מגיע לנו להתמלא בהבטחה שילדינו יצליחו לגדל כאן את ילדיהם בדורות הבאים.
