לפני כשלושה שבועות הגיע סמוטריץ' לראיון בפודקאסט של נדב פרי. גם המראיין וגם המרואיין הם ילידי 1980, ובתחילת השיחה, בסמול-טוק שעסק בטעם מוזיקלי, פרי ממש מנסה למצוא מכנה משותף עם האורח שלו. סמוטריץ' גדל בהתנחלות בית אל, וגם בתוכה, משפחתו הייתה חלק מהשכונה היותר-שמרנית, זו שמסונפת לישיבה המקומית. פרי לעומתו, הוא דתי לשעבר שגדל במשפחה סופר-ליברלית בכפר-סבא. "אנחנו באותו שבט בבני עקיבא", אומר פרי המתוסכל, "אני לא מבין איך אפשר להיות בקטע של תופים ולא לאהוב רוק... ההבדל ביני לבינך הוא שבשנות ה-90, אני וכל החבר'ה שלי היינו עם כיפות סרוגות והיינו בקטע של נירוונה ומטאליקה, אני מבין שזה לא הגיע אליכם שם". אבל סמוטריץ' שופך מים צוננים על התקווה של פרי לחוויית ילדות משותפת ואומר: "אצלנו טיפקס היה המקסימום".
וזו כנראה תמצית האירוע. משיחת הפתיחה בין פרי לסמוטריץ' מתברר שכבר בשנות ה-90 הציונות הדתית לא הייתה הומוגנית לחלוטין. אבל באותה תקופה תת-הקבוצה שאליה משתייך סמוטריץ', תת-המגזר המכונה חרד"ל - חרדי לאומי, היה מיעוט קטנטן. עם הדמוגרפיה, עם שלל התהליכים שעברו על המגזר הדתי-לאומי, גודלה תפח והנוכחות שלה בפוליטיקה התעצמה שבעתיים.
ועדיין, גם בימים אלה הציונות הדתית היא מגזר רב-גוונים, וערב הבחירות הבאות עומדת האוכלוסייה הזאת בפני צומת גורלי במיוחד.
אם יש החלטה של סמוטריץ' שבוודאות הוכיחה את עצמה, זה ניכוס שמו של המגזר בתחילת 21'. באותו רגע הוא הכניס כל ציוני-דתי לבעיה: האם אני חלק מהמגזר, האם אני מזדהה עם המפלגה?
הציונות הדתית של תחילת הקדנציה הנוכחית היא בעיקר שמחה רוטמן והרפורמה המשפטית. וכאן מתחילה דרכה של המפלגה להתפצל מדרכו של חלק מהמגזר הדתי-לאומי (אני משוכנע שאם היה נערך סקר בקרב בוגרי בני עקיבא, אחוזי התמיכה בצורך ברפורמה במערכת המשפט היו נושקים ל-100. אם הסקר היה בודק את האופן שבו יש לבצעה, או את מידת ההערכה לדרך הפעולה של רוטמן, האחוזים היו צונחים דרמטית).
בדנ"א של הציונות הדתית יש שלל מרכיבים שבתוכם מתקיימת לא פעם התנגשות פנימית. בין היתר, יש רצון להיות אהוב (מה שממש לא מתקיים אצל החרדים), ויש "אהבת ישראל", ערך אמיתי של רצון לפעול בהבנה ובשיתוף. זה התחיל מרבי עקיבא וחילחל עמוקות למשנתו של הרב קוק, האב הרוחני של הציונות הדתית. אלא שבשנים האחרונות החל תהליך - שסמוטריץ' ורוטמן מייצגיו הנאמנים - של זניחת שני הערכים: סמוטריץ' זנח את הרצון להיות אהוב, רוטמן את אהבת ישראל. לא חלילה שאני יודע לשפוט את מידת האהבה של רוטמן ל"אומה הישראלית" כפי שמכנה אותה הרב קוק. אני רק צופה במעשיו ומקשיב לו, בין היתר בתשובתו לבן שני ב"עובדה": "אם אתה שואל אם אני מזלזל בפחדים שלך, כן, אני מזלזל בפחדים שלך".
הפגנת חרדים. הבטלה הסמויה גלויה מאוד לכל מי שמסתובב בבני־ברק, באלעד, בירושלים
(מוטי קמחי)
שילוב נדיר
פעם נכון היה לומר על הציונות הדתית שיש בה שילוב נדיר בין שיגעון גדלות לתסביך נחיתות, אפשר לומר בוודאות שמייצגיה בפוליטיקה העכשווית זנחו לפחות צד אחד במשוואה, ולא את שיגעון הגדלות.
הציונות הדתית היא כנראה קבוצת האוכלוסייה הכי מדוברת במלחמה הזאת, הקבוצה שזכתה לאהבה ולשנאה, שביחס לחלקה באוכלוסייה שירתה יותר מכולם, שילמה את המחיר הכבד מכולם ונמצאת כעת על קרני הדילמה.
בדנ"א של הציונות הדתית יש שלל מרכיבים שבתוכם מתקיימת לא פעם התנגשות פנימית. בין היתר, יש רצון להיות אהוב (מה שממש לא מתקיים אצל החרדים), ויש "אהבת ישראל", ערך אמיתי של רצון לפעול בהבנה ובשיתוף
לסמוטריץ' עצמו אין שום דילמה, הוא קיבל את ההחלטה הפוליטית שלו מזמן וההחלטה היא לדבוק בגוש. הוא לא רק שייך לממשלת הימין-על-מלא, הוא האדריכל שלה. הרי נתניהו רצה מאוד להישען על מנסור עבאס. סמוטריץ' הוא שמנע את הצעד ובכך סלל את הדרך לממשלת בנט-לפיד שכן נשענה על רע"מ.
חשוב להבין: גם אם לכם יש דילמה לגבי סמוטריץ' - בכל הנוגע למפעל החוות ביו"ש, או באשר להתעקשות שלא לעצור את המלחמה בשלבים מוקדמים שלה - אני מרשה לעצמי לקבוע שלרוב הציונות הדתית אין דילמה כזאת. תמצית הדילמה הציונית דתית חונה מול החרדים. הבעיה החרדית וההבנה ההולכת ורווחת שאי-אפשר למסמס את הבעיה הזאת יותר.
"הבעיה הגדולה ביותר עם האתגר החרדי היא שלא יהיה איזה אירוע דרמטי אחד שאפשר יהיה להצביע עליו כעל נקודת מפנה", היטיב לאבחן השבוע שגיא ברמק, עורך כתב העת הימני-שמרני "השילוח" בציוץ ב-X, והוסיף, "בדומה להזדקנות, מדובר בתהליך איטי של התדרדרות. מבחינים בו תמיד בדיעבד ותמיד כשמאוחר מדי".
כל ילד ידע לומר כבר ב-6 באוקטובר 23' שיש לנו בעיה עם עזה. מעבר לגדר יש ארגון טרור עצום שיורה עלינו כשהוא רוצה, שמתחמש ומתאמן, אבל עד שהיד שלו לא הייתה על הגרון שלנו, לא הפנמנו את הבעיה, לא חיברנו את כל הפיסות לתמונה אחת.
ההבדל בין אחינו החרדים לאויבינו העזתים הוא שלפצצת הזמן החרדית אין רצון לפרק את מדינת ישראל, אבל אם היא תמשיך להתקיים - היא תעשה זאת. בשונה מהאויב, מנגנון הפעולה של פצצת הזמן החרדית לא מתפוצץ בבת אחת, ולכן אנחנו לא שמים אליה לב. "כיום ההכנסה הממוצעת של עובדים חרדים עומדת על 56 אחוז בלבד מזו של עובדים יהודים אחרים", מוסיף ברמק ובכך מבהיר כמה חריפה הבעיה שלמעשה נוגעת גם לחרדים שכן עובדים, "כיום, 33 אחוז ממשקי הבית החרדים מצויים מתחת לקו העוני. כיום, 30 אחוז מהתלמידים בכיתות א' הם חרדים. אלה עובדות ולעובדות לא אכפת מהרגשות שלנו. אז מה עושים? התגובה בימין נעה כרגע בין הכחשה (אין בכלל בעיה!) לבין השלמה (מחיר שמוכרחים לשלם!). אך התוצאה זהה - חוסר מעש שמעמיק את הבעיה. אוזלת יד שפשוט מסכנת את השרידות הלאומית שלנו. אין שום הבדל בין לעצום עיניים לנוכח סכנות חיצוניות לעצימת עיניים נוכח אתגרים קיומיים מבית. הבחירה לטמון את הראש בחול היא פשוט הפקרות".
הכעס הציוני-דתי על החרדים עצום
ככלל, התוכנית העסקית של החברה החרדית היא המשרה שלכם ומקום העבודה שלכם. לא שהם מתכננים להחליף אתכם שם, הם רק חיים באופן שבו היצירתיות, החריצות והעמל שלכם יניבו הכנסות שחלק הולך וגדל מתוכן יממנו את אורח החיים שלהם. עשרות אלפי בנים חרדים מוסללים מדי שנה ללימודים נטולי כל כישורים בסיסיים, וגם כשחלקם יבקשו להפסיק ללמוד וירצו לצאת לעבוד, לא יהיו להם כלים לעשות זאת.
הכעס הציוני-דתי על החרדים עצום, והאתגר הכלכלי הוא פצצת הזמן ארוכת הטווח. הכעס המיידי הוא על האדישות החרדית כלפי מה שהמגזר שלנו עובר בכמעט-שלוש השנים האחרונות.
באותו ראיון לנדב פרי מזכיר סמוטריץ' את ההלם של רעייתו שהגיעה לקניות בבני-ברק בעיצומה של המלחמה. בשעה שההתנחלויות של הציונות הדתית נעו בין מצב של אפס גברים ביישוב כי כולם במילואים, לבין חרדה תמידית של הנשים מפני בשורות איוב, רויטל סמוטריץ' הייתה המומה מאווירת ההפנינג, השמחה, והעסקים-כרגיל בעיר החרדית.
על פי כל תפיסה ציונית דתית, ברור שהחרדי הוא אחי, ברור שמשה גפני, עם כל הכעס העצום עליו, כן מצטרף למניין ומנסור עבאס לא. אבל סמוטריץ', אבי התזה שלפיה אין למפלגות הציוניות שום בסיס מוסרי להכשיר שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות, אותו סמוטריץ' התמסר על-מלא לחרדים.
והחדשות החשובות לסיכומה של הקדנציה הזאת הן שהמפלגות החרדיות הן מפלגות אנטי-ציוניות. למה? כי ציונות זו לקיחת אחריות, קפיצה למים, ראייה רוחבית, ביסוס אינסופי של תשתית למדינה משגשגת, והחרדים עשו את כל אלה - רק הפוך. גם כשאנחנו נאבקים על חיינו, נטחנים במילואים, קורסים בשוק העבודה, משלמים מיסי עתק ולוקחים הלוואות מהצאצאים שלנו בהגדלת הגירעון, העסקנים החרדים שמובילים את המגזר כולו עסוקים רק בעצמם, בהגנה ובשכפו"ץ, בתקצוב של מערכת חינוך עצומה שלעולם לא תוכל להיות פרודקטיבית.
הם גם ממשיכים לשקר, והחמור מכל הוא שסמוטריץ' יודע את זה היטב, לא עושה דבר כדי לשנות את המציאות הזאת ואפילו משתף איתה פעולה. חוק החסינות לעריקים חרדים שעבר השבוע הוא דוגמה מובהקת.
נסביר: עשרות אחוזים מהצעירים החרדים שרשומים כמי שתורתם אומנותם לא באמת לומדים. המקילים ביותר מבין החרדים אומרים ש-20 אחוז מהרשומים לא באמת לומדים, המחמירים מגיעים עד 80 אחוזי בטלה סמויה.
בעולם הערכים האישי שלי, שדי מאפיין את הסנטימנט הציוני-דתי, אני לא רוצה לתלוש אף אדם מהסטנדר שלו. גם אם בתפיסת העולם שלנו יש רגעים שבהם אפילו ראש הישיבה הכי גדול צריך לצאת למלחמה, כפי שהיהדות מורה במפורש, וכפי שעשו גדולי תלמידי החכמים בציונות הדתית במלחמה הזאת - עדיין, יש משהו בוטה מדי בשבילנו בלקחת אדם בכוח מבית המדרש.
אבל סמוטריץ' וחבריו לא עשו דבר כדי לזקק את המציאות. הם הצביעו בעד החוק שייתן חסינות מלאה ממעצר לכל מי שרשום כתלמיד ישיבה וגם לעשרות אלפי בטלנים שגם לא משרתים וגם מתוקצבים כלומדים. סמוטריץ', שאין עוררין על יכולות הניהול והובלת התהליכים שלו, לא הציג ולו תוכנית אחת לגיוס חרדים ומה שהציע לשילובם בשוק העבודה היה לעג לרש.
לא צדק ולא סדר
אפילו מתווה ביסמוט שממש לא עשה לא צדק ולא סדר בסוגיית גיוס המוני החרדים הבריאים שלא באמת לומדים בישיבה ונפל בסופו דבר, לא נעצר בגלל סמוטריץ'. מי שבלם אותו היו כמה חברי ליכוד ואיתם שניים מחברי סיעתו של סמוטריץ', אופיר סופר ומשה סלומון (זה כנראה לא מקרי שהשבוע הוכרז שהשניים האלה כנראה לא ימשיכו את דרכם הפוליטית).
זה לא שיש אדם בעולם שייעצר בכוח וזה מה שיהפוך אותו ללוחם בצה"ל, אבל זה כן מאוד משנה לציבור הציוני, ובתוכו לציונות הדתית שסמוטריץ' אמור לייצגה, שהקואליציה שלו עושה איפה ואיפה, פעם אחר פעם. היא בונה ומבססת עולם הפוך והזוי שבמסגרתו מי שנרתם לשרת הופך לעבד, נטחן עד דק, ובאותה העת ממש סמוטריץ' וחבריו נותנים את האצבע שלהם לכל מאמץ חרדי לבסס את מעטה השקר העצום סביב אלה שלא רואים עצמם חלק מאיתנו.
סמוטריץ' במעשיו המשיך לכסת"ח את הבטלה החרדית הסמויה, שהיא גלויה מאוד לכל מי שמסתובב בבני-ברק, באלעד, בירושלים. כשאדלשטיין רצה לוודא שמי שרשום בישיבה אכן לומד, וביקש להתקין בישיבות מערכות נוכחות אלקטרוניות, החרדים פתחו במלחמת קודש. סמוטריץ' לא פצה פה.
ומלבד דילמת ההצבעה של בני הציונות הדתית בבחירות הקרובות, בפריזמה של סמוטריץ' עצמו אמורה להיות כאן דילמה עתידית - למה בעצם שסמוטריץ' לא יאמר: אני מתעקש על ממשלה ציונית. יש לי את העקרונות שלי. אני רוצה לנצח במלחמה, אני רוצה לקדם התיישבות ביו"ש, אני רוצה להחיל ריבונות ישראלית בשטחי C - איזנקוט, האם העקרונות האלה מקובלים עליך?
עמיחי אתאלילמה הקואליציה העתידית של סמוטריץ' חייבת להיות מבוססת על מפלגות שהן לא רק לא-ציוניות, אלא שבפועלן הן גם מהוות איום אמיתי על המפעל הציוני.
העניין הוא שספק רב אם בתוך נפשו של סמוטריץ' הדילמה הזאת בכלל מתקיימת. האם אלה שאלות של זהות אישית שמתבססת על הקִרבה הדתית שלו לחרדים? האם זו אידיאולוגיה שבמסגרתה הוא מרגיש רחוק תרבותית מנדב פרי הדתל"ש ובטח מיאיר לפיד, קשה לדעת. דבר אחד ברור, הבחירה המובהקת של בצלאל סמוטריץ' לדבוק במחנה נתניהו, והניתוק הפוליטי שלו מהציונות החילונית, בוודאות לא מאפיינים את תפיסות העולם של המגזר. המגזר הזה שבחוכמתו הפוליטית סמוטריץ' לקח לעצמו את השם שלו והפך אותו לשם של מפלגה.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.26
