המאבק של הימין בדיפ-סטייט נשמע כמו הדבר הטבעי ביותר. האזרח הולך לקלפי, בוחר נציגים, ואלו אמונים על מימוש המדיניות שעליה התחייבו. זוהי הדמוקרטיה "בקליפת האגוז". אלא שבמרוצת השנים התקבעה בימין התחושה שההליכה לקלפי מיותרת, משום שאותו דיפ-סטייט עלום שומע את הוראות השרים, אך מעדיף לפעול אחרת.
(צילום: גיל יוחנן )
אם בעבר הסתפקו שומרי הסף במסמוס הנחיות בטענות משפטיות או בעצלנות בירוקרטית, כיום נדמה שהמעמד העניק להם פסל חסינות. למרות המחדל הברור של 7 באוקטובר הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי וראש השב"כ לשעבר רונן בר, למשל, זכו לכיפת ברזל תקשורתית ומשפטית מול כל ניסיון ביקורת, רק משום שנתפס כמשקל נגד לממשלה.
במקביל, היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, מתפקדת לעיתים כיו”ר האופוזיציה בפועל; מהתערבותה באופן שבו ימונה נציב שירות המדינה הבא, ועד מסלול הייסורים שנדרש לאישור מינויים של קצינים מוערכים והתקפיים כרומן גופמן ודוד זיני. מדובר בקצינים שנתפסו כמי שאינם מתיישרים בהכרח עם רוח המטכ"ל ונאלצו לחצוב את דרכם מול מערכת מסתייגת.
מנגנון ההתשה הזה מספק תחמושת יומיומית לקרב הימני נגד הדיפ-סטייט.
אבל גם לתומכי שומרי הסף יש טיעון שקשה לפטור כלאחר יד. כאשר הושקה הרפורמה המשפטית, תהה שר האוצר סמוטריץ’ מדוע מתנגדיה אינם "סומכים עליהם" שלא באו להחריב את הדמוקרטיה.
מתנגדי הרפורמה טענו מצידם שאותם נבחרי ציבור אינם מבקשים לקדם מדיניות לגיטימית שנבלמת, אלא פשוט להסיר מעליהם את המכשולים כדי להפוך לעבריינים בחסות החוק.
זו בדיוק הסיבה שבגללה דמוקרטיות בונות מנגנוני בלמים ואיזונים. מפני הסכנה הזו בדיוק – של רוב פוליטי המנצל את כוחו לרעה – התריע ג’יימס מדיסון במאמרי ה"פדרליסט" המכוננים.
בין הדיפ-סטייט ל"דיפ-שטייטל", הבוחר הימני מגלה שהוויכוח האמיתי כבר אינו בין פקידים לנבחרי ציבור, אלא בין שתי מערכות כוח – ואף אחת מהן אינה פועלת בשמו
ההתגשמות המוחלטת של אזהרת מדיסון ניכרת בסוגיה עקבית אחת: גיוס החרדים. כאן, הממשלה אכן פעלה כדי לעקם את החוק ולפרוץ את השער.
כשחוקי ההשתמטות (חוק יסוד לימוד התורה, ביטול מעצרי עריקים) קורמים עור וגידים, נחשף המנגנון של מדינה בתוך מדינה. מול הדיפ-סטייט קם לישראל "דיפ-שטייטל" – מערכת כוח אחרת, שאינה נשענת על פקידים אלא על כוח פוליטי מגזרי, וגם היא מצליחה לכופף את כללי המשחק המשותפים.
עקיבא לםזו אולי הפעם הראשונה שבה חלקים גדולים מהימין מבקשים מבג"ץ לעשות בדיוק את מה שבמשך שנים דרשו ממנו להפסיק לעשות – לבלום את הממשלה. דווקא מיארה ובג"ץ הם שמציבים כיום את המכשול המשמעותי ביותר בפני המשך המתווה שהממשלה מבקשת לקדם.
עבור הבוחר הימני מדובר בתקופה מבלבלת מאין כמותה. אלו שמתיימרים לייצג אותו מתעקשים לקדוח חור בספינת ההגנה של מדינת ישראל.
מתברר שגם ג’יימס מדיסון לא תיכנן את הבלמים והאיזונים שלו כנגד ה"דיפ-שטייטל". וכך, בין הדיפ-סטייט ל"דיפ-שטייטל", הבוחר הימני מגלה שהוויכוח האמיתי כבר אינו בין פקידים לנבחרי ציבור, אלא בין שתי מערכות כוח – ואף אחת מהן אינה פועלת בשמו.
