לפני עשור התרחש אירוע לא שגרתי בכנס של הבינתחומי בהרצליה: אלוף (במיל’) גדי שמני, שהיה מפקד פיקוד המרכז בשנים 2007-2009, אמר את המילה “כיבוש”. ולא סתם אמר: “הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות, אנחנו אלופים בזה”, הודה אז בכנס ב-2016, “הייתי אלוף פיקוד המרכז, ‘אלוף הכיבוש’”. מן הסתם, שמני לא היה הראשון לפשוט מדים ולהתריע מפני הסכנות הטמונות בהמשך השליטה על מיליוני פלסטינים, אבל תיאור המפעל הנ”ל כ”אמנות” והכתרת תפקיד מפקד הפיקוד בתור המאסטר שלה, היו מקרה רענן יחסית של הסרת המסכות בידי אדם שהגיע מלב ליבה של המערכת והקדיש לה לילות כימים תוך סיכון חייו.
האלוף אבי בלוט
(צילום: דובר צה"ל)
כמובן שזה היה מאוחר מדי ולא שינה כהוא זה את המסלול שבסופו (והוא כבר מעבר לפינה) מדינת ישראל לא תוכל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. להפך: תוך מספר חודשים מהנאום התחלף שלטון בבית הלבן ואפשר היה לחגוג את תפיסת “חמאס הוא נכס”, תוך גדיעת כל יוזמה ריאלית להסדר מדיני בגדה המערבית. “אלופי כיבוש” באו והלכו, וגורל הקריירה שלהם נקבע פחות לפי השאלה האם הצליחו להילחם ללא פשרות בטרור תוך שמירה על החוק (הישראלי והבינלאומי) והמוסר האנושי, ויותר האם הצליחו לא לעצבן יותר מדי את ראשי המתנחלים. לאלוף (במיל’) ניצן אלון, לדוגמה, זה כנראה עלה ברמטכ”לות.
אין אלא לתהות האם דברי בלוט מקובלים על הרמטכ"ל, לפיהם צה"ל לוקח חלק פעיל ואף נלהב ביצירת אותה מציאות בלתי הפיכה בשטחים
בצבא הבינו את הרמז, ודאי אחרי הקדנציה של אלוף (במיל’) יהודה פוקס, שסומן בשל ניסיונות לפעול נגד הטרור היהודי. מחליפו, אלוף אבי בלוט, הוא כבר מישהו לרוץ איתו: אמנם הוא כותב מכתבים יפים על סכנת הטרור היהודי — וזוכה לגינויים מימין גם על הכלום הזה — אבל מה הוא בסך הכל מבקש? לא להפריע לצה”ל לרומם לגבהים חדשים את המאסטרפיס שעליו דיבר שמני.
וכך הגיע בלוט בשבוע שעבר לכנס של “איגוד החוות”, השפריץ מילות אהבים עזות על הפרויקט ואף הגדירו ככזה ש”מתחבר בצורה טובה עם התפיסה הביטחונית. היא לא באה בסתירה, ובלבד שזה נכון גם בפעולה המבצעית וגם בפעולה הערכית ועל פי החוק”. ובכן, לא רק שה”חוק” שבו בלוט מתהדר הוא זה ששולח את ישראל למושבת המצורעים של העולם, שגם לו יש “חוק” והוא מזהה אפרטהייד כשמטיחים אותו בפרצופו: בבת אחת בלוט הפך את אחד המוקדים הכי בוערים של אלימות כלפי פלסטינים, פעילי זכויות אדם וגם חיילים המשרתים תחתיו בפיקוד — למושא גאווה ש”מתחבר בצורה טובה עם התפיסה הביטחונית”. מעניין, אגב, שאמירה זו לא זכתה לביקורת נוקבת על כך שקצין במדים מתבטא בסוגיה שהיא לכל הפחות שנויה במחלוקת.
מאחר שבלוט הוא (עדיין) לא הרמטכ”ל, ובטח שלא שר הביטחון או ראש הממשלה, אין אלא לתהות האם דבריו מקובלים על רב-אלוף אייל זמיר. כלומר האם הוא עצמו לוקח אחריות על הודאה מפורשת באחת הטענות הרווחות נגד ישראל גם בקרב ידידותיה, או מה שנשאר מהן: צה”ל לא רק “מחזיק” בשטחים שנכבשו לפני תכף 60 שנה עד להכרעה בגורלם, אלא לוקח חלק פעיל ואף נלהב ביצירת אותה מציאות בלתי הפיכה. השקיפות מתחייבת: בכל זאת, גם בהאג יש מזג אוויר ואנשים יצטרכו לדעת מה לארוז.
