כמעט שלושה עשורים לאחר חקיקת חוק יום חינוך ארוך, אחד מחוקי הדגל של מערכת החינוך, הוא עדיין מיושם באופן חלקי בלבד. השלמת יישומו נדחתה שוב ושוב במסגרת חוק ההסדרים ובחוקי המדיניות הכלכלית, בעיקר בשל העלות הגבוהה, הנאמדת בכמיליארד שקלים בשנה.
החוק, שנחקק בשנת 1997, נועד להיות מהלך חברתי משמעותי: להאריך את יום הלימודים, להעניק לתלמידים תגבור והעשרה, לצמצם פערים, להעמיק ידע והשכלה ולחזק חינוך לערכים ופעילות חברתית. לפי הנוסח המקורי, יישומו המלא אמור היה להסתיים בשנת 2000, אולם מאז נדחתה השלמתו עשר פעמים רבות. התוכנית המבטיחה הפכה במקומות רבים לברירת מחדל שהחוק מחייב לקיים.
"התלמידים לא פנויים ללמידה"
אנשי חינוך טוענים שהארכת יום הלימודים אינה מבטיחה שיפור בהישגים וללא השקעה באיכות ההוראה, בכיתות קטנות, בתמיכה אישית ובהעשרה משמעותית, קשה להשיג את מטרות החוק. למעט מחקר שערך משרד החינוך לפני כשני עשורים, לא נבחן באופן מקיף האם המטרות הושגו והאם השעות הנוספות מנוצלות כראוי. במשרד החינוך מדגישים שיום חינוך ארוך (יוח"א) הוא שירות הניתן מכוח חוק, ולכן כל שינוי או ביטול מחייב חקיקה. "משרד החינוך מחויב לפעול בהתאם להוראות החוק. ככל שהכנסת תבחר לשנות את החקיקה, המשרד יפעל בהתאם", נמסר.
354,827 תלמידים משתתפים בתוכנית ב-1,732 גני ילדים וב-879 בתי ספר. החוק קובע מסגרת של 41 שעות לימוד שבועיות, בבתי ספר הפועלים במסגרת "אופק חדש" 37 שעות, ובגני הילדים 45 שעות. התלמידים זכאים גם להזנה. החוק הוחל בהדרגה ונותן עדיפות ליישובים ולאוכלוסיות הזקוקים לסיוע חינוכי נוסף.
"לאיש אין את האומץ לעצור ולשנות". יפה בן דויד
(צילום: עוז מועלם)
"תוכנית יוח"א בבתי הספר היסודיים נכשלה ויש לשנות אותה מן היסוד", אמרה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד. "למרות שהיא לא אפקטיבית, מיליארדי שקלים ממשיכים להישפך עליה מדי שנה. משרד החינוך בחן את התוכנית ומצא שהתרומה שלה מוגבלת, ובכל זאת הוא ממשיך להפעיל אותה כאילו דבר לא קרה. זהו דפוס שחוזר על עצמו במערכת החינוך לאורך שנים: הכשלים ידועים, החסרונות ברורים, אבל לאיש אין את האומץ לעצור ולבצע את השינוי הנדרש".
לדברי בן דויד, ילד לא מסוגל לשבת במשך שבע או שמונה שעות בכיתה ולהמשיך ללמוד באופן יעיל. לאחר חמש עד שש שעות רמת הריכוז יורדת, העייפות גוברת והלמידה מאבדת ממשמעותה. בשעות האחרונות של היום התלמידים כבר לא פנויים ללמידה. הם עייפים, חסרי סבלנות, ואז אנחנו רואים שאירועי האלימות גוברים.
"גם עובדי ההוראה לא יוצאים נשכרים מהתוכנית. הם נדרשים ללמד בשעה השביעית, ולעיתים גם השמינית, לטפל בהזנה, לחלק אוכל, לפנות שולחנות ולנקות. עובדי ההוראה אינם מלצרים. תפקידם ללמד ולחנך. שוחקים את מעמד המורה כאשר מטילים על מורים עוד ועוד משימות שאינן קשורות לעבודתם המקצועית, אין להתפלא שהם נשחקים ואינם רוצים להישאר במערכת".
לדבריה, יותר מ-96% מעובדי ההוראה שבתוכנית יוח"א לא מעוניינים ללמד במסגרת התוכנית. בן דויד מציעה שבשנה הקרובה עובדי ההוראה ביוח"א במשרה מלאה ילמדו פרונטלית עד לשעה 13:30, בלי ששכרם ייפגע, עד שיבוצע שינוי עומק בכל המערכת ובכלל זה גם עם יוח"א. "בשום מצב ואופן המורים לא יתעסקו בחלוקת האוכל, בפינוי שלו ובניקיון. זה לא תפקידם", הדגישה. "אי אפשר להמשיך להזרים מיליארדי שקלים לתוכנית שיוצרת שחיקה של מורים, מעמיסה עליהם ומגבירה את האלימות. הגיע הזמן להפסיק להאריך את הכישלון ולהתחיל לתקן".
ד"ר רותם אליהו, מדריכה פדגוגית ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים, אומרת כי החוק נחקק מתוך מטרה ראויה של צמצום פערים והרחבת הזדמנויות, אך דחיית יישומו המלא מחייבת לבחון מהם התנאים הנדרשים להצלחתו. לדבריה, תלמידי ישראל כבר לומדים יותר שעות מהממוצע במדינות ה-OECD, בעוד שבפינלנד, הנחשבת למערכת חינוך מובילה, מספר שעות ההוראה נמוך יותר.
היא ציינה שתלמידי ישראל כבר לומדים כ-941 שעות הוראה בשנה בבית הספר היסודי וכ-1,002 שעות בחטיבת הביניים, לעומת ממוצע של 804 ו-909 שעות בהתאמה במדינות ה-OECD. לדבריה, מחקרים מראים שתוספת זמן תורמת בעיקר כשהיא מנוצלת ללמידה בקבוצות קטנות, לתמיכה אישית, להעשרה, לתנועה וללמידה פעילה.
ההצלחה של המגזר הדרוזי
יום לימודים ארוך שאינו משנה את מבנה היום עלול אף להרחיב פערים. תלמידים המתקשים בקשב, זקוקים להפוגות או להוראה מותאמת אינם זקוקים בהכרח לעוד שעות של אותו הדבר, אלא ליום לימודים המתוכנן אחרת. לפני שמרחיבים את התוכנית, יש להגדיר מדדי הצלחה ברורים: איכות ההוראה, צמצום פערים, התאמת המענה לתלמידים, רווחתם ושחיקת המורים.
בתי הספר לא מותאמים לשהייה ממושכת
(צילום: Bangkok Click Studio/shutterstock)
ד"ר שירי רוזנברג, ראש התוכנית לתואר ראשון בחינוך לבית הספר היסודי במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, אומרת כי יום חינוך ארוך נשמע כמו פתרון קסם, אך המחקר מציג תמונה מורכבת. לדבריה, שהייה ממושכת בבית הספר עלולה לגרום לעייפות, לירידה בריכוז ולשחיקה מוגברת של מורים. בלא תכנון פדגוגי איכותי, יום ארוך עלול להפוך להארכה טכנית בלבד.
גם התשתית הפיזית מהווה בעיה: בתי ספר רבים בישראל לא נבנו עם חדרי אוכל או מרחבים המתאימים לשהייה ממושכת. פרופ' נחום בלס, חוקר בכיר במרכז טאוב, אומר כי יישום החוק נדחה בשל עלותו הגבוהה וחוסר ההסכמה באשר לתוצאותיו. לדבריו, המגזר הדרוזי הוא היחיד שבו כל בתי הספר נכללים במסגרת יום חינוך ארוך, והישגיו הלימודיים ראויים לציון. עם זאת, בלס אינו ממליץ להרחיב את המודל במתכונתו הנוכחית. יישום מלא יחייב תוספת גדולה של מורים בתקופה שבה המערכת ממילא מתמודדת עם מחסור.
אחרי כמעט שלושה עשורים, השאלה כבר אינה רק אם להאריך את יום הלימודים, אלא כיצד להשקיע את המשאבים כך שישיגו את היעד שלשמו נחקק החוק: צמצום פערים, שיפור איכות החינוך ומתן מענה אמתי לתלמידים ולמשפחות, בלי להעמיס על תלמידים ומורים ובלי להמשיך להפעיל תכנית שתרומתה לא נבדקה כראוי.
