אוגוסט 2005. ימים ספורים אחרי הגירוש מגוש קטיף התגייסתי לגדוד 101 של הצנחנים. הייתי בן 19, תלמיד ישיבת ההסדר באלון מורה. הוריי התגוררו באותה עת ביישוב גדיד בגוש קטיף. חבריי נשארו בכפר דרום, בנצרים, בנווה דקלים ובגני טל, והלב כולו היה שם.
אנחנו הגענו לטירונות עם כאב גדול, עם לא מעט כעס ועם תחושה שאיש אינו באמת מבין אותנו. גם למפקד שלנו היו חששות. סגן-משנה אילן גבאי, בן קריית-טבעון, העדיף לקבל מחלקה אחרת. הוא חשב שיהיה פשוט יותר לפקד על חיילים שגדלו בעולם הקרוב לעולמו. גם אנחנו, אם לומר את האמת, לא היינו בטוחים שנצליח להתחבר אליו.
סגן אילן גבאי ז"ל
(עמית מגל)
שנה אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, נפל אילן בקרב בעייתא א-שעב. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. היום ימלאו עשרים שנה לנפילתו. ככל שחולפות השנים, אני מבין שהאדם שלימד אותי יותר מכול על אחדות ישראל לא גדל כלל בעולם שלי.
אילן בחר לעשות דבר נדיר: במקום לצפות שנבין אותו, הוא החליט להבין אותנו. הוא נפגש עם ראשי הישיבות שלנו, שאל, הקשיב ולמד. במכתב הפרידה שלו מהמחלקה בסוף המסלול הופיעו מושגים שאילן לא הכיר לפני כן כמו צום גדליה, תשעה באב, ההבדלים בין הישיבות ואפילו ההתלבטויות סביב חתונה של חבר קרוב. מושגים שלא היו חלק מעולמו, אבל הוא הבין שכדי לפקד על אנשים צריך קודם כל להכיר אותם.
אילן היה מפקד קשוח, תובעני ובעל דבקות בלתי מתפשרת במשימה. הוא נולד עם אסתמה, אבל החליט שהיא לא תמנע ממנו שירות קרבי. חלומו היה להגיע לסיירת מטכ"ל בעקבות אביו, אהרון. כשהחלום הזה לא התגשם, הוא לא ויתר והפך למפקד מחלקה יוצא דופן.
אבל מה שהפך אותו לגדול באמת לא היה רק המקצועיות שלו, אלא האנושיות. בשיחות המחלקה היה מקריא לנו קטעים מתוך מכתבי יוני. רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא ניסה רק להכשיר לוחמים, הוא ניסה לעצב בני אדם, והצליח
אבל מה שהפך אותו לגדול באמת לא היה רק המקצועיות שלו, אלא האנושיות. בשיחות המחלקה היה מקריא לנו קטעים מתוך מכתבי יוני. רק שנים אחר כך הבנתי שהוא לא ניסה רק להכשיר לוחמים, הוא ניסה לעצב בני אדם, והצליח. באחד מימי הטירונות, חייל מהמחלקה נעצר בירושלים אחרי קטטה ולא הגיע לבסיס. אילן נסע בעצמו לטפל בשחרורו. אני זוכר משפחה של אחד החיילים שחיה בבית כמעט ריק, ואילן גייס את אביו ואת חבריו כדי להביא להם מוצרי חשמל. הוא היה מסוגל לדרוש מאיתנו את המקסימום במסע או באימון, ובאותה מידה לדאוג לכל אחד מאיתנו כאילו היינו בניו. הערצתי אותו.
היום אחר הצהריים אעמוד שוב ליד קברו בבית העלמין הצבאי בקריית-טבעון, יחד עם הוריו, אהרון ובתיה, ועם חבריי למחלקה. כבר עשרים שנה אנחנו מגיעים לשם, כי יש דברים שאסור לשכוח לרגע ויש חובות שאין עליהן התיישנות. החובה הראשונה היא לזכור את המשפחות השכולות, לא רק ביום הזיכרון, ולא רק כשהכאב עדיין טרי. גם אחרי עשרים שנה, בזמן שאנחנו ממשיכים בחיינו, מתחתנים, מקימים משפחות ובונים עתיד, אצלן נשאר תמיד כיסא אחד ריק.
החובה השנייה היא ללמוד מאילן. לא רק את גבורתו, אלא את היכולת לראות אדם לפני שרואים את דעותיו. דווקא עכשיו, בימים של מערכת בחירות, של קיטוב ושל חלוקה בלתי פוסקת ל"אנחנו" ו"הם", אני נזכר במ"מ מקריית-טבעון שבחר להבין חבורה של תלמידי ישיבות מאלון מורה לפני שביקש שנלך אחריו. הוא לא ויתר על ערכיו ואנחנו לא ויתרנו על שלנו. אבל הוא הוכיח שאפשר להישאר נאמן לעצמך ובו בזמן להקשיב באמת, לכבד באמת ולחבר בין עולמות.
המורשת הגדולה ביותר שהותיר לנו היא לנסות לחיות כפי שהוא חי.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.07.26
