"הפסקת האש הסתיימה!" זעם לאחרונה הנשיא טראמפ בחשבונו החברתי, ביטוי נוסף למותו בטרם עת של מזכר ההבנות הגמלוני שנחתם עם איראן לפני כחודש. טראמפ, שחזר לטון הלוחמני המוכר, שב לפעול בכלים חד-גוניים דוגמת הפעלת כוח במפרץ הפרסי. האייתוללות, מנגד, מכריזים על היערכות למלחמת התשה בת מספר שנים, תוך הפגנת יכולת הסתגלות גבוהה למציאות משתנה.
אכן, תמונה עגומה וסהרורית, שאיך נאמר בעדינות – לא בדיוק מתיישבת עם מה שפיללו לו מנהיגים בוושינגטון ובירושלים, ערב היציאה למערכה שמהרגע הראשון הייתה נתונה במחלוקת בקרב יודעי ח"ן. על היגררותו של טראמפ לפנטזיה מגושמת המתהווה לכדי מלחמת גוג ומגוג, שנכנסת בקרוב ליומה ה-150, עוד ייכתבו ספרים וסרטים מעבר לים. את התשלום על ההרפתקה המפוקפקת הנשיא צפוי לחוות בשרו בבחירות האמצע לקונגרס, שיתקיימו בנובמבר הקרוב.
טראמפ וחמינאי
(צילום: Anna Moneymaker / AFP)
התנפצות אשליית הסדר האמריקני מבית היוצר של נשיא הגאות והשפל מחזירה את המזרח התיכון למציאות מוכרת ומדממת ומעלה מחדש קושייה מקומית נוקבת: כיצד מצאה את עצמה ישראל נגררת לעימות בלתי רצוי בעליל, מתמשך ומדמם מול איראן, ללא אסטרטגיית יציאה ברורה ותוך אלתור טקטי מתמשך? ואולי שאלת השאלות: כיצד יוצא שההליכה על ראשו של המשטר עלולה דווקא לדחוק את האייתוללות לעבר הפצצה? אלו הן שאלות מתריסות, בין-דוריות במהותן, המצביעות על עומק השבר והנזק המערכתי שגרמה המלחמה, באופן המחייב לכל הפחות חקירה חיצונית ובלתי תלויה של המתחולל.
קשיים נוספים נערמים בזירות נוספות: בלבנון, הפסקת האש שברירית ואיננה מניחה היסודות להתמודדות עם חיזבאללה ופירוקו; בעזה, גם לאחר שנתיים וחצי של מלחמה שפגעה קשות בדימוי של ישראל בעולם, חמאס הולך ומתעצם ואין באופק כל כוח פלסטיני או בינלאומי שיוכל לו; בסוריה, תפיסת מובלעות הביטחון נכונה בטווח הקצר, אבל אין בה כל אופק להסדרה; מול מדינות הסכמי אברהם אין בנמצא אסטרטגיה המשרטטת סיפור הצלחה; יחסינו מול אירופה בנפילה חופשית; ומול ארה"ב, דומה שכל מילה מיותרת – ממשלת הקיצון של נתניהו הביאה להשמדת ערך חדה במעמדה של ישראל וחוללה את השפל המסוכן ביותר ביחסי המדינות ובדעת הקהל האמריקנית.
לאור שלל מחדליה המערכתיים של הממשלה בכל זירה אפשרית, ברור כי "היום שאחרי" יחייב גיבוש יש-מאין של אסטרטגיה ישראלית רב-ממדית מחודשת להתמודדות עם האתגרים העצומים
לאור שלל מחדליה המערכתיים של הממשלה בכל זירה אפשרית, ברור כי "היום שאחרי" יחייב גיבוש יש-מאין של אסטרטגיה ישראלית רב-ממדית מחודשת להתמודדות עם האתגרים העצומים. תפישה זו תחייב לא רק התבוננות על יעדי בניין הכוח של צה"ל, אלא גם אתחול של היחסים עם הממשל והציבור האמריקני וגיבוש תפישת איום משותפת, לצד רנסאנס מתחייב לתפישות רכות, דוגמת דיפלומטיה צבאית ומדינית, חתירה להסכמים והסברה אפקטיבית.
בהקשר זה בולטת יוזמתם המבורכת של חברי הכנסת (בשעתו) גדי איזנקוט ויולי אדלשטיין לקידום חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי (2025), המחייב את הממשלה לאשר אסטרטגיה מדינית-ביטחונית סדורה תוך 150 יום מכינונה. לאור הכאוס הנתון, חוק זה בולט כמצפן לאומי להנחת תשתית לתכנון ארוך טווח, באופן המצמצם את היכולת לקבל החלטות על בסיס גחמות פוליטיות, דוגמת אלה שהביאונו עד הלום. גיבוש מנגנונים דומים לחוק אסטרטגיית ביטחון לאומי יצמצם את הסבירות להרפתקאות צבאיות חפוזות והרות אסון, נטולות תכלית ברורה, העשויות להמיט קטסטרופה על ראשינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.07.26
