ט' באב, החל הערב, לא הצליח להתברג אל לב הישראליות. בשונה ממועדים אחרים - היותו יום צום הממוקם אי שם באמצע החופש הגדול הותיר אותו רחוק מלב. בערב הצום יש מנהג יפה להתכנס במרכזי הערים ולשוחח על שנאת חינם. אבל גם המסורת הזו היא חדשה ולרוב מתקיימת במרחבים מצומצמים ובורגניים יחסית.
הגימנסיה העברית בעבר
(צילום: ארכיון הגימנסיה)
כדי להתמודד עם מושג כמו "חורבן הבית" צריך לעסוק ברצינות במושג "מקדש". המילה הזו מפעילה היום שני סוגים של תגובות - מצד אחד הלך הרוח המשיחי-דתי, המבקש לחדש את הקמת בית המקדש על הר הבית בדחיפות. התומכים ברעיון הזה מבקשים מקדש מתוך תפיסה רומנטית של העבר, שואפים לחידוש עבודת הכהנים והקרבת הקורבנות, ולא נרתעים מהעובדה שכרגע כל פעולה אקטיבית בנושא עלולה להבעיר את המזרח התיכון.
גילום של כל הפחדים כולם
הלך הרוח השני רואה במושג מקדש גילום של כל הפחדים כולם. מבחינת האוחזים בגישה זו המקדש הוא הסמל המושלם לפונדמנטליזם, למדינת הלכה ולהרפתקאות מסוכנות שסופן אסון. אלא שבין הפנטזיה הדתית לסלידה החילונית, יש עוד כמה אפשרויות.
האמת היא שמי שהציבו אותן היו אנשי התרבות של מדינת ישראל הצעירה. התרבות הציונית-עברית לא הניחה לרגע מאחור את הסמליות העמוקה של בית המקדש והקשר העמוק בין בית, משכן וקודש. משכן במובנו הרחב – מקום ושייכות, מרחב לרוחניות, קשר עתיק ומתמשך לארץ ישראל ולירושלים.
הדוגמה הנפוצה היא כמובן הקמת בית הספר לאמנות 'בצלאל' על ידי האמן בוריס שץ. תלמיד הישיבה שהפך לפסל והקים ב-1906 בית ספר שנשא את שמו של בצלאל בן אורי, האמן היהודי הראשון. בצלאל התנ"כי היה אחראי להורות לאמני תקופתו כיצד לבנות את המשכן וכליו.
העברית המתחדשת אימצה ביטויים הלקוחים מהמקדש וממקדש המעט (בית הכנסת) אל תוך עולם התרבות. כך יש בישראל היכל, במה וקלעים. אחת הדוגמאות היפות ביותר להשראה הזו היא הקמת הגימנסיה הרצליה - בית הספר התיכון העברי הראשון.
הסיפור של הגימנסיה העברית “הרצליה” היה יכול להיות סיפורה של ישראל. סיפור על תרבות שלא מבקשת להשיל את נכסיה, אלא לתת להם ביטוי חי ושוקק בכל יום
הבניין ההיסטורי של הגימנסיה העברית “הרצליה”, שנפתחה ב-1909 בקצה רחוב הרצל פינת רחוב אחד העם בתל אביב, נראה דומה להפליא לדגם של בית המקדש השני. טקס הנחת אבן הפינה של הגימנסיה התרחש בי' באב, יום לאחר הצום, והיום שעל פי המסורת יגיע בו המשיח ויגאלו ישראל. בהכרזת האירוע נכתב: "ברביעי בשבת, בעשירי לחודש מנחם אב, בשנת אלף שמונה מאות ארבעים ואחת לחורבן בית המקדש, בשנה השתים עשר לכנסייה הציונית, הונחה אבן הפינה לבניין הגימנסיה העברית ביפו". המסר היה ברור - יום לאחר האבלות על חורבן הבית, מתחילים לבנות את הבית. הפעולה היא הכרחית, גם ברגעים של משבר חסר תקדים. והבנייה, הקודש ממנו מתחילים הוא החינוך של הנערים והנערות.
הסיפור של הגימנסיה היה יכול להיות סיפורה של ישראל. סיפור על עם עתיק המחובר אל קודשיו מתוך ראייה מפוכחת ושייכות עמוקה. סיפור על תרבות שלא מבקשת להשיל את נכסיה, אלא לתת להם ביטוי חי ושוקק בכל יום. ביטוי רלוונטי, לא כזה המתרפק על העבר או לחילופין - כזה המתכחש לו. בתוך מציאות מקוטבת שמתעקשת לעשות הפרדה בין ישראלים ליהודים, הבשורה הזו הכרחית. פועלי התרבות העבריים הם מספרי הסיפורים שלנו. בכוחם לחדש ימנו כקדם – כלומר להחזיק את החידוש והקדמוניות בדיבור אחד. ואולי כך לצייר לנו אופק חדש.
