על פי סיפור עממי ידוע, נפוליאון עבר ליד בית כנסת בתשעה באב והתפלא למשמע הבכי והקינות. כשהבין שהאבל העמוק הוא על חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנים, אמר ביראת כבוד שמי שזוכר לבכות על חורבן עתיק כל כך, יזכה לבנות מחדש את שאבד לו. הזיכרון, על פי אגדה זו, הוא כוח בונה לתיקון.
אבל השנה, בתשעה באב תשפ"ו, צריך לחשוש שמא שכחנו. אמנם נצום ונקיים את מנהגי יום האבל הלאומי, מצוות אנשים מלומדה, ואף על פי כן אין מנוס מלקבוע: שכחנו.
קינות ברחבת הכותל
(צילום: אלכס גמבורג )
המסורת מייחסת את אובדן העצמאות היהודית בשתי הממלכות הקודמות לשנאת אחים, שאיכלה מבפנים את כוח העמידה של היהודים מול אויביהם. שריפת האסמים, כשהאויב צר על ירושלים, היא הסמל המובהק לטירוף שאליו יכולה להגיע שנאת אחים. והנה גם היום אנחנו מסתכנים בהצתה של אסמי הריבונות – חתירה תחת שלטון החוק, אובדן אמון במוסדות המדינה, ערעור המשילות – שוב, תוך כדי מלחמה מול אויבנו.
על פי סקר עדכני של JPPI, רוב הישראלים (55%) סבורים שהאיום הגדול על העתיד שלנו אינו מחוץ לגבולות המדינה – איומים ביטחוניים ואנטישמיות בעולם – אלא בתוכה. לדעתם, האיום הגדול איננו מחמינאי או ממדאני, אלא מההעדפות והמעשים של השכן בבית המשותף. האינטואיציה הזו יש לה על מה שתסמוך, אלא שחשוב לדייק: הסכנה לא נובעת מעצם קיומה של המחלוקת בינינו, אלא מהדרך שבה אנחנו מנהלים אותה.
המרחב הציבורי הפך להיות זירה שבה מתנהל "משחק סכום אפס": או שאני מנצח או שאני מוכרע. כל צד למחלוקת מאמין בכל ליבו שניצחון של יריבו יהפוך את הבית המשותף לבלתי ראוי למחייה עבורו. זוהי קריאת מציאות אפוקליפטית, שרבים מתמכרים לה, והיא מצע מזמין לקנאות. והקנאות, כפי שמלמדת ההיסטוריה היהודית, היא איל הנגח האמיתי למיטוט חומות הריבונות.
מחלוקת אינה תקלה שיש לפתור
מחלוקת היא חלק בלתי נפרד מחברה חיה. השאלה הגדולה היא האם אנו מסוגלים לחלוק זה על זה מבלי לבטל את הלגיטימיות של האחר, מבלי להפוך אותו לאויב שיש להכריע. לשם כך נדרשת אמפתיה – לא הסכמה. אמפתיה משמעותה היכולת להבין שגם מי שחושב אחרת ממני פועל מתוך תפיסת עולם, ערכים ודאגה אמיתית לעתיד המדינה. נסו תרגיל כואב: אם אתם מצביעי שמאל/ימין, האם אתם מוכנים לומר שבצלאל סמוטריץ'/יאיר גולן אמנם טועים, אבל הם שוחרי טוב לא פחות מכם? תרשו לי לנחש שכל אחד משני הצדדים נעלב מעצם ההשוואה. וזו בדיוק הצרה.
אך אמפתיה לבדה אינה מספיקה. חברה מקוטבת זקוקה לכללי משחק מוסכמים לניהול המחלוקת. ישראל צריכה "חוקה רזה" – מערכת בסיסית של כללים משטריים שתקבע הסכמות יציבות באשר לדרך ניהול החיים הציבוריים. מערכת כזו, לו הייתה קיימת, הייתה מסכלת את האפשרות לבצע מהפכה משטרית, כפי שניסתה לבצע הקואליציה היוצאת, והיא גם תמנע את החשש ההפוך, אך המקביל, שבמקרה של ניצחון האופוזיציה הנוכחית בבחירות הקרובות, היא תוביל למהפכה משטרית נגדית.
בהיעדר כללים מוסכמים לניהול המחלוקת, כל צד חושש שאם לא יכריע עכשיו – יוכרע מחר. החשש הזה יוצר מעגל שבו כל מחנה מנסה להשתמש בכוחו כדי לעצב מחדש את המציאות באופן חד-צדדי לטובתו ובכך הוא חותר תחת חומת ירושלים של דורנו. הדרך לגן עדן (שלי) מובילה לגיהנום (המשותף).
שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (הבקעת חומות ירושלים) לבין תשעה באב (חורבן בית המקדש), מכונים ימי "בין המצרים". הביטוי לקוח ממגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". כמה טרגי שהרודפים המאיימים על עתידנו, כאז כן היום, הם אנחנו. האם נדע לזכור את תוצאותיה של הקנאות בדורות קודמים ולהתגבר על הקללה?
נוכל להתחיל בתיקון, לאחר הבחירות, בכך שנקבל על עצמנו כללי משחק מחייבים ומשוריינים לניהול המחלוקת.
ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI – המכון למדיניות העם היהודי
