כיהודי ציוני וחילוני, תשעה באב הוא הצום היחיד שאני מקפיד עליו לאורך השנה. תמיד התקשיתי להבין איך דווקא יום הכיפורים - צום דתי וחשבון נפש מול השמיים - הפך לקונצנזוס ישראלי לאומי בעוד שתשעה באב, שכל מהותו חברתית ולאומית, הופקר לידי הדתיים בלבד. חבל. תשעה באב מייצג תובנה יהודית ייחודית. כשעמים אחרים מציינים את אסונותיהם הלאומיים הם מפנים אצבע מאשימה לאויב החיצוני שפגע בהם. אנחנו, לעומת זאת, מגישים כתב אישום לעצמנו. הבבלים והרומאים אחראים פיזית לחורבנות אבל האשם רובץ לפתחנו. אם כי הפרנו את חוקי התורה בבית הראשון ואם כי הקפדנו בדקדקנות יתר על חוקיה בבית השני.
תשעה באב בכותל המערבי
(צילום: עמית שאבי)
את הקוד הגנטי החשוב הזה אימצה הציונות מרגע הולדתה, אבל בשלושת העשורים האחרונים ובמיוחד בזה האחרון הוא נזנח לחלוטין. מובילי העם מעדיפים לספק לתומכיהם את הסם המשכר של הצדקנות המוחלטת ולהטיל את האחריות על היריב. גישה זו מייצגת "התייוונות" תרבותית עמוקה. שורשיה נעוצים גם בגישת "המלך אינו יכול לטעות" (שהתבססה על כך שהוא חסין משגיאות כי הוא מולך בחסד עליון) וגם בתרבות ההלניסטית-רומית, שבהן הודאה בטעות נתפסה כאקט חולשה והשפלה במרחב הציבורי. בתרבות זו ההתמודדות עם אסון לאומי היא באמצעות מציאת "שעיר לעזאזל" שעליו מושלכת האחריות. כל סדק ספק עצמי נתפס כערעור הביטחון הלאומי כולו. טראמפ הוא המייצג העכשווי המובהק של גישה זו.
בראשית ההתמודדות עם חורבן ה-7 באוקטובר נדמה היה שחוזרים למסורת היהודית. ח"כ גלית דיסטל אטבריאן הצהירה ש"הייתי אחת ממאה האנשים שגרמו למדינה להיחלש. יצרתי שסע, פילוג, וחולשה - והחולשה הזו הובילה בהמון מובנים לטבח. חטאתי, אני מתנצלת". ונועם לניר, מבכירי המחאה, הצהיר כי הוא מפסיק ללבוש את חולצת "אחים לנשק" והרחיק עצמו ממנה. אבל מהר מאד התברר שהם חריגים. מלבדם איש לא הביע חרטה של ממש על צורת הובלת הרפורמה או המחאה נגדה, על תוכניהן המוקצנים ועל הנכונות לשרוף הכל כדי להכניע את היריב. להפך. הכול המשיכו להתבצר בצדקתם.
תשעה באב קריטי השנה אף יותר מבעבר. מעבר לבכי על פריצת החומות לפני 2000 שנה וגם לפני 3 שנים, יש לבכות על אובדן מושכלות ההנהגה הראשונים של עמנו: התיקון הלאומי לא מתחיל בהלקאת היריב, אלא באומץ להביט במראה השבורה של עצמנו
עדות נוספת קיבלנו השבוע כשעמרי רונן, ממובילי הסרבנות במחאה, נשאל אם היה שב ונוקט בה בעתיד וענה בתקיפות ובגאווה בחיוב. הוא לא השתהה לרגע להטיל ספק בצדקתו ולשקול את חלקו - גם אם זניח שבזניחים - במה שארע. כך גם הגיב שר הביטחון לדבריו. באותו ביטחון מוחלט וחסר אחריות, כשהכריז על סילוקו מהמילואים הוא הטיל על הסרבנים את מלוא האחריות בלי להכיר בזו שלו לתהליכים שליבו אותה. השניים משקפים את בכירי האליטות שלנו שהובילו את תהליכי ההסלמה והפירוק לפני ה-7 באוקטובר ובראשם ראש הממשלה ש"חרטתו" היחידה היא שהאמין לגורמי הביטחון. אפילו למול החורבן הגדול ביותר שחווינו בדורנו, איש לא עושה אפילו ראשית חשבון נפש. לכן תשעה באב קריטי השנה אף יותר מבעבר. מעבר לבכי על פריצת החומות לפני 2000 שנה וגם לפני 3 שנים, יש לבכות על אובדן מושכלות ההנהגה הראשונים של עמנו: התיקון הלאומי לא מתחיל בהלקאת היריב, אלא באומץ להביט במראה השבורה של עצמנו.
