את סיפור חורבן הבית אנחנו מכירים דווקא מהסוף - הרס קשה ומרחץ דמים אכזרי שהגיע אחרי האזהרות, ההטפות והתחזיות הקודרות של הנביאים והחכמים. אנחנו מורגלים בסיפור שנה אחרי שנה כך שברור לנו לאן הגיע העם שהצעיד את עצמו לתהום בעיניים פקוחות. אלא שהאמת היא כי לאנשי ירושלים, בתקופת בית ראשון ושני - התוצאה שלנו נראית כיום טבעית ומתבקשת, לא הייתה אפילו בדמיון.
בית המקדש, המבנה המפואר בעולם באותם ימים - נראה היה לאנשי ירושלים כחסין מכל סופה וסער. הם לא דמיינו רגע אחד בלעדיו, ולא חשבו שיש כוח בעולם שיכול לעוצמה שהוא הקרין.
(צילום: אלכס גמבורג)
הביטחון המוחלט בירושלים הביא לחורבנה. כשהלכו נביאי ישראל לעם והזהירו מאסון מתקרב ובא – רבים העדיפו להיאחז בתחושת ששום דבר לא יכול לקרות. גם כשהרומאים הקיפו את ירושלים בימי בית שני, הם המתינו לפני שיצאו להילחם. בספר "מלחמות היהודים" מתאר היסטוריון החורבן יוסף בן מתתיהו, שהיה אז בצד הרומאי, את ההחלטה לחכות עם הקרב על ירושלים. "קמה עליהם קללה נוראה", אמרו ראשי הרומאים מחוץ לחומות, "מלחמת אחים. טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון".
בכל שנה נערכות ההשוואות לבית שני. האמת שאין בסיס להשוואה - אנו לא במלחמת אחים. רק השבוע השריפה הקשה בחוות גלעד חשפה דוגמה מיוחדת של ערבות הדדית, כאשר גם אנשים שרחוקים מהרעיון האידאולוגי של המקום, תרמו מכספם וקראו לאחרים להצטרף. שלא לדבר על שלוש שנים של מלחמה, שבה אנשים ממחנות וגושים שונים עברו כתף אל כתף, בשדה הקרב ובעורף. כן, אנחנו טובים יותר מאשר לפעמים נדמה לנו.
אבל גם אם מצבנו טוב מימים עברו, כדאי לזכור ביום צום זה את הדרך שהובילה לחורבן. איך אומה בטוחה בעצמה שמעה את האזהרות הברורות מהאסון המתקרב ובחרה להתעלם במופגן בשביל לא לוותר בסנטימטר במאבק אידאולוגי, פוליטי או שבטי.
מי שמעלה בראשו רעיונות עיוועים כמו התפצלות לשתי מדינות - ראוי שילך לבית הכנסת לשמוע את מגילת איכה או הקינות שמתארות את האסונות שבהם הסתיימו בעבר ניסיונות פיצול כואבים אלה.
לפני שהוצתה אש ואכלה את שערי ירושלים, רבן יוחנן בן זכאי קיים מו"מ עם המצביא הרומאי אספיינוס וביקש ממנו "תן לי יבנה וחכמיה". ביקורת מסויימת התעוררה על שלא ביקש את בית המקדש, והסתפק בבית המדרש.
אבל בן זכאי הבין שהבית הגדול נחרב, עוד לפני שעלה בלהבות. לכן ביקש גרעין של תלמידי חכמים שישמרו את עולם התורה, המצוות והערכים, שיהוו את הבסיס לחזרת העם למולדתו, את דברי המוסר שפספסנו בימי הבית השני והשלישי שמרו החכמים לתיקון מה שנחרב, כלים מוסריים של מחלוקות ודיונים וגם איך לנהל אותם. שמירה על מועדי ישראל, והרבה על חסד, ואהבת לרעך כמוך וערבות הדדית - סלע קיומנו בכל דור ודור.
