כשרוצים להבין לפחות שורש אחד של העויינות בין הימין לשמאל כדאי לשוב לפרשה שהתרחשה אתמול לפני 80 שנה – פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל.
פיצוץ האגף הדרומי של המלון, שבו שכנו המפקדה הצבאית של הבריטים ורבים מאנשי המנהלה של המנדט, תוכנן במסגרת הפעם היחידה בתולדות היישוב שבה שלוש המחתרות – אצ"ל, הגנה ולח"י – שיתפו פעולה. "תנועת המרי העברי" הוקמה בשלהי 1945 לאחר שבן-גוריון וראשי היישוב סברו כי אם גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה ממשלת הלייבור מסרבת לפתוח את שערי הארץ לעלייה עבור ניצולי השואה ומונעת הקמת מדינה יהודית, מוטב להיאבק בבריטים באלימות. מבחינת בגין, שהורה לאצ"ל לבצע פיגועים נגד הבריטים כבר בינואר 1944, זו גם הייתה הוכחה שדרכו היתה מוצדקת.
אבל המציאות היתה מורכבת, בן-גוריון לא חשב על מאבק מזויין עד לגירוש הבריטים כמו שבגין ייחל. הוא תיכנן מאבק משולב: המחתרות נועדו להתאחד לתקופה מסויימת של מאבק אלים, שלאחריה יחזור היישוב ללחץ פוליטי.
בכל מקרה, הכוונה הייתה להשמיד את המפקדה ולהתריע לפני הפיצוץ כדי שיושבי המלון יספיקו להתפנות. העניינים השתבשו, והתוצאה היתה אכזרית: בפיצוץ נהרגו 91 אנשים, בהם בריטים, מוסלמים ויהודים. מכאן הפרשה הסתבכה לעימות פנימי בין האצ"ל לראשי היישוב. שאלה אחת הייתה טכנית: האם ניתנה התראה, והאם ניתנה בזמן מספיק כדי לפנות את האנשים. בגין ואנשיו טענו שהבריטים סירבו להתפנות חרף ההתראה. בהגנה גרסו שבכל מקרה זמן ההתראה לא היה מספיק. בעיה שנייה הייתה שלמרות שבמקור הפעולה אכן אושרה לביצוע גם על ידי ההגנה, בשבועיים שלפני הפיצוץ, משה סנה ביקש כמה פעמים, בשם ההגנה, לדחותה. בגין טען שבקשות הדחייה היו מאוחרות מדי ושבתנאי התקשורת של אז – ההוראות עברו דרך הטמנת פתקים במקום מסתור – לא ניתן היה לעדכן את כל המעורבים בלי לחשוף אותם.
בעקבות זאת פורקה תנועת המרי, והמחתרות חזרו לפעול בנפרד. באצ"ל חשו נבגדים. מבחינתם הפעולה נועדה לפגוע במפקדה הבריטית, שבה הוטמנו מסמכים מרשיעים לגבי ראשי הסוכנות וההגנה ולכן נועדה לסייע להם, וכמות ההרוגים לא נבעה מכוונת זדון. לימים אף יטענו כי הפיצוץ זירז את החלטת הבריטים לסגת מהמנדט. בהגנה הצביעו על התעלמותו של בגין מבקשות הדחייה, ובעיקר על כך שהאצ"ל גם גרם להרג המוני וגם עורר תגובה קשה מצד הבריטים שלא שינו את מדיניותם בעקבות הפיגוע. הפיצוץ היווה מבחינתם הוכחה נוספת לדרכו המסוכנת של הימין.
אבי שילוןהאמת מורכבת: אף שאפשר להבין את תחושת התיסכול הסובייקטיבית של אנשי אצ"ל שחשו נרדפים ומופלים בעוד שהם נלחמים מלחמת צדק, הבריטים לא נסוגו מהמנדט בגלל פעולותיהם, אף שהן בהחלט הכבידו עליהם, אלא מסיבות רחבות יותר, שקשורות למצב הכלכלי הרעוע של האימפריה לאחר מלחמת העולם השנייה, להשפעת השואה על דעת הקהל העולמית, ועוד. חשוב גם לציין, בייחוד על רקע תשעה באב, כי בניגוד לימינו, הימין והשמאל חלקו אז לא רק עויינות, אלא גם נכונות להקרבה עצמית למען המטרה המשותפת: מדינה עברית.
עוד היבט רלוונטי, שגם מעיד על השוני בין אז לימינו, טמון בכך שלצד הוויכוח על מה שגרם להרג 91 בני-אדם, גם באצ"ל וגם בהגנה הסכימו אז כי המחיר האנושי של הפעולה היה כבד מנשוא, גם אם המטרה מוצדקת.
