לשופט עופר גרוסקופף מגיעה מדליה. הוא הרי שבר השבוע שיא ישראלי, וככל הנראה גם עולמי, כשהצליח, בתוך שלושה ימי עסקים, להקפיא את כניסתם לתוקף של שני חוקים שהכנסת חוקקה רגע לפני כן. וזו לא רק המהירות שבה פעל. המדליה מגיעה לגרוסקופף קודם כול בזכות היעילות שהפגין. הוא לא טרח להושיב איתו הרכב שופטים ולקבל החלטה משותפת. הוא אפילו לא חיכה עד שהצדדים יטענו בפניו בקצרה. בשביל מה כל הממבו ג'מבו הזה. גרוסקופף קרא את טענות העותרים, החליט שהטענות "כבדות משקל", וזה לגמרי הספיק לו כדי להקפיא, בצו של שופט יחיד, חוקים שהכנסת, המייצגת עשרה מיליון אזרחים, חוקקה.
יש משהו סמלי בעובדה שכך הסתיימו להן ארבע שנותיה של הכנסת הנוכחית, שביקשה ללכת הכי רחוק בניסיון להסדיר מחדש את היחסים שבין הכנסת והממשלה לבית המשפט. קורות השנים האלה מגלות שהיחסים האלה אכן הוסדרו מחדש, אבל לא בכיוון ששר המשפטים כיוון אליו כשהכריז על השקת הרפורמה המשפטית. כמעט בכל מובן, מערכת המשפט שיריב לוין מזדכה עליה בימים אלה חזקה בהרבה מזו שקיבל עליה אחריות בכניסתו לתפקיד. תוספת הכוח הזו באה על חשבון הכנסת והממשלה, שאותן, ובצדק, ביקש לוין לחזק.
יריב לוין וגלי בהרב־מיארה. שר המשפטים יכול היה לקדם פירוק והרכבה מחדש של מוסד היועמ"ש
(שלו שלום)
וזה כנראה ניסוח יחסית עדין של היחסים החדשים שנוצרו בין הרשויות עם סיום כהונתו של לוין. פרופ' גידי ספיר, מגדולי המומחים למשפט חוקתי, טען לאחרונה כי פסק דין הסבירות, שניתן בראשית 2024, וקבע כי "יש משהו מעל החוקה, והמשהו הזה אבסטרקטי לחלוטין, בלתי ניתן לשינוי, ובית המשפט יכול למלא אותו בכל תוכן שירצה, ומכוחו לפסול כל הסדר חוקתי", הביא לכך ש"חדלנו להיות דמוקרטיה". מדובר אמנם בניסוח חריף, אך ברור שבית המשפט העליון דחק את גבולות הדמוקרטיה הישראלית, בארבע השנים האחרונות, לקצה כל הקצוות.
יש כמובן מי שיחלוק לחלוטין על התיאור הזה, ויאשים את הממשלה, כמקובל, בכל צרותינו, וינקה את בית המשפט מכל אשמה. הוא הרי בסך הכול "הגיב". בעיניי, זו ראייה צרה של המציאות, שמתעלמת מכל ממד השוואתי של שיטת המשפט שלנו, ולכן אני מבקש להניח אותה לרגע בצד, ולהתמקד דווקא במי שכן מקבל את התיאור הזה, ועל אחת כמה וכמה במי שעל בסיסו ביקש להוביל מהלך של תיקון, ולמרות הכול – זו התוצאה שקיבל בסוף כהונתו. נדמה לי שדווקא הוא צריך לשאול את עצמו אם יש משמעות לכך שזו התוצאה העגומה שהתקבלה, או שממשיכים בעסקים כרגיל.
*
הבעיה אינה מסתכמת בתוצאה. זו קודם כול הדרך שננקטה בארבע השנים האחרונות ושהובילה לתוצאה הזו. ואני לא מדבר על היעדרה הבולט של שפה אנושית ומכילה. אני מדבר על חידלון רעיוני. הרי יש משהו משונה מאוד באסטרטגיה שנציגי המחנה השמרני בכנסת הזו נקטו אותה. מצד אחד הסבירו שוב ושוב שבית המשפט אינו מכבד את גבולות הסמכות שהחוק מציב לו, ושהוא עושה שימוש בכוחו כדי לעוות את רצון המחוקק ולהגדיל את כוחו שלו על חשבון נבחרי הציבור, ולכן נדרשת רפורמה. אלא שמצד שני המשיכו לבסס את כל הרפורמה המשפטית על תיקוני חקיקה, ולא על מינויי פשרה, וזאת מתוך ההנחה מובלעת שבית המשפט יכבד את רשימת החוקים שביקשו לחוקק, גם כשמטרתם הברורה היא להגביל את כוחו המפורז.
הסתירה החזיתית הזו רק הלכה והתעצמה לאורך הקדנציה, שכן בית המשפט הבהיר שוב ושוב, באמצעות הקפאה או פסילה של חוקי הרפורמה שאמורים היו להיכנס לתוקף, שאין לו שום כוונה לאפשר לכנסת לשנות את יחסי הכוחות שבין הרשויות באמצעות חקיקה. עד כאן, כמעט צפוי. אלא שמול מצעד היוהרה הזה של בית המשפט העליון אסור היה לנציגי התנועה השמרנית בכנסת לצעוד במצעד האיוולת. הטענה שבית המשפט נוטל לעצמו סמכויות שאין לו נכונה, אבל הצדק בטענה הזו אינו תחליף לתוכנית עבודה. הרי הצעדים בתחום החקיקה לא הועילו, ובכל זאת, אלה היו הצעדים היחידים שננקטו.
וזה לא שהאתגר של התנועה השמרנית בישראל קטן. ובטח שלא כשפונים מחקיקה למינויים. למעשה, הוא גדול בהרבה מזה שעמד בפני אחותה הבוגרת בארצות הברית. שם, התנועה השמרנית האמריקאית בנתה את עצמה מאז שנות השבעים באיטיות וגידלה דור של משפטנים שהמתינו להתמנות בתורם לבית המשפט העליון, ולשנות את פניו. מי שהפסידו בקרב המשפטי בשנת 1973, בפסק דין רו נגד וייד, ניצחו ניצחון מוחץ בשנת 2023, בפסק דין דובס. והייתה להם סבלנות, כי כל ניצחון פוליטי בבחירות קירב אותם לניצחון בבית המשפט העליון, שכן הבחירה בשופטים נעשית על ידי הנשיא ומאושרת בסנאט.
לתנועה השמרנית בישראל אין שום אופק כזה. כשהימין בשלטון, שיטת בחירת השופטים אינה מאפשרת לו לבחור בעצמו את שופטי העליון והוא נדרש להסכמות ולפשרות. כשהוא אינו בשלטון, מצבו גרוע הרבה יותר, וכמעט שלא נזקקים לו. כשהוא מנסה לשנות את הרכב הוועדה שבוחרת בשופטים – מגיע השינוי לבחינתו של בית המשפט העליון, ששופטיו אינם מגלים, כמה מפתיע, שום התלהבות מיוחדת מהאפשרות לוותר על כוחם בתהליך בחירת ממשיכיהם. השמרנות הישראלית במִלְכּוּד. היא חייבת אסטרטגיה חדשה.
משאל עם
אפשר למשל לחשוב על מנגנון של משאל עם, ולעשות בו שימוש חכם וממוקד. לא ביחס לרפורמה רחבת היקף, שחלקים מסוימים בה מטרידים את הציבור, אלא ביחס לאותם חלקים שזוכים לתמיכה ציבורית רחבה יותר. דוגמה לכך תהיה פירוק והרכבה מחדש של מוסד היועמ"ש. ארבע השנים האחרונות הבהירו לרבים בציבור עד כמה המוסד הזה פועל באופן שדורש תיקון דחוף. אפשר כמובן לחשוב על מנגנונים אחרים. יש מי שמציע בית עליון ויש מי שמציע אספה מכוננת, ויש רעיונות נוספים, ולכל אחד יתרונות וחסרונות.
גיל ברינגריריב לוין אינו אשם בכך שבית המשפט בחר להרחיב את כוחו, כפי ששום בית המשפט בעולם לא העז מעולם. האחריות להחלטות אלה מוטלת על בית המשפט עצמו. אבל לוין בהחלט נדרש להסביר מדוע הוא דבק באסטרטגיה כושלת. ולא, חשיפת פניו של בית המשפט, או העלאת מודעות בקרב הציבור לשינוי הנדרש, מעולם לא הייתה מטרתה של הרפורמה שעליה הכריז, והיא רחוקה מההישג הנדרש. זו תכלית משנית, שעלתה לראש התורן רק לאחר שהניסיון לתקן בפועל את המערכת נחל כישלון.
ממש כמו הדיבור בדבר ריקונו של העליון מיושביו וסימונו של יום הריקון כיום הניצחון, שאיכשהו הפך לאסטרטגיה חדשה. כדאי אולי לדעת שהשופט האחרון שיכבה את האור בבית המשפט העליון, בהנחה שעוצר המינויים ימשיך, יהיה עופר גרוסקופף. ההוא עם המדליה. על פי חשבון פשוט זה יקרה לא לפני שנת 2038. ואם לשפוט על פי השבוע האחרון, עד אז צפויות לו שנים יעילות מאוד. אולי בכל זאת כדאי לחשוב על רעיונות חדשים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.07.26
