רוב בני האדם בוחנים עובדות, ראיות ומציאות - ואז מסיקים מסקנות.
במכונת התעמולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עובדים הפוך: קודם מגבשים את המסקנה או קוראים אותה ברשימת המסרים היומית, ואז לשים את המציאות כמו חלת בצק עד שהיא מתאימה. כלומר עד שהיא מתאימה למסר, לא למה שבאמת מתרחש על פני כדור הארץ.
ואז לובשים את החליפה של הביטחון המוחלט, ומייצאים את ההסבר הזה בכל הכלים, הרשתות, הערוצים ושאר שופרות השלטון, בניסיון לשכנע שבעצם זוהי המציאות.
ואם זמן מה לאחר מכן, בגלל שינוי כזה או כזה, מוכתבת מסקנה או מסר אחר, לעיתים הפוכים לחלוטין, אז אין בעיה למי שיעשו הכול כדי שההוא ייבחר שוב, ללוש שוב את המציאות, כדי ששוב תתאים לתעמולה. וחוזר חלילה.
וכך עובר לו מצב פרויקט הגרעין האיראני כתישה, ערבוב, מהילה ובחישה, שוב ושוב ושוב, גם אם אין שינויים מהותיים במצבו האמיתי, או שאין קשר בינם ובין האופן בו השלטון מנסה להציגם.
בספטמבר 2012 נשא נתניהו את נאומו המפורסם בעצרת האו"ם עם ציור הפצצה. הוא טען בו כי הנקודה החשובה בעניין המרוץ האיראני לנשק יום הדין, זו שחייבת להטריד את העולם, היא מצב פרויקט ההעשרה, כי אם יעברו האיראנים סף מסוים, תמיד תהיה סכנה שישלימו את שאר המחקר, הייצור והפיתוח באתרים נסתרים.
המצב של פרויקט הגרעין האיראני באותה נקודה היה משהו שבישראל לא חולמים עליו אפילו בלילות הוורודים ביותר, דורות אחורה יחסית למצב כיום.
נתניהו רצה לתקוף את איראן, וניסה לשכנע את אמריקה. הנשיא לשעבר ברק אובמה השתכנע לגבי הסכנה אבל לא לגבי הפתרון, וחתם על הסכם הגרעין למרות כל הניסיונות של נתניהו לעצור את המשא ומתן. במסגרת ההסכם איראן נפרדה מרוב המלאי והקפידה למלא את תנאיו שלא לצבור אלא כמות זניחה בהעשרה נמוכה ביותר.
נתניהו טען שלמרות שהמצב השתפר משמעותית יחסית לעת נאומו, הוא בעצם הורע משמעותית, ובסופו של דבר הצליח בתוכנית ושכנע את טראמפ לסגת מההסכם. איראן חזרה להעשיר ברמות מטורפות, עד שב-2021 צברה מספיק אורניום מועשר ב-60 אחוז לפצצה אחת. ואז, עוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת.
נתניהו, ששכנע את טראמפ לשבור את ההסכם, ושכמובן מעולם לא הודה בטעות, טען שהעסק בשליטה.
טראמפ השתכנע וביטל את ההסכם, איראן החלה להעשיר אורניום לרמה גבוהה
(צילום: JOE RAEDLE / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
כשנתניהו חזר לשלטון ב-2023, הוא גילה על שולחנו מידע שהצטבר מסוף השנה הקודמת על כך שמדעני קבוצת הנשק דנים ביניהם על האפשרות לקדם את המחקר להרכבת פצצה ואף נקטו בצעדים בנושא. למרות הסכנה, הסכנה הקיומית אפילו, שהמצב הזה עשוי לשקף לישראל, נתניהו אמר שהעניינים תחת שליטה. הם לא היו, כי איראן המשיכה להעשיר לעוד ועוד פצצות עד שהצטבר אצלה אורניום בכמות מספקת ל-12 וחצי פצצות גרעין.
נתניהו ואנשיו נזכרו במידע מ-2022 רק כשהיה צריך להסביר למה יצאו למבצע "עם כלביא" שלוש שנים מאוחר יותר. אבל אם איראן באמת הייתה בדרך לפצצה, ורק כפסע מאחת כזו, ובאמת מדובר על עניין קיומי, אז למה לא יצאו למבצע שנים קודם? האמינו שהאיראנים הנחמדים ימתינו עד שישראל תחליט שהגיע הזמן?
אחרי "עם כלביא", כשנתניהו אמר שהוסרו האיומים הקיומיים של הגרעין והטילים של איראן, כתבנו כאן שהוא משקר, ושהוא יודע שהוא משקר. הרכיב שהוא עצמו טען שהוא החשוב ביותר ושצריך לעשות הכול כדי לוודא שלא יהיה בידי איראן, הרכיב הזה, החומר הבקיע, לא נפגע כלל. חבורה של "עיתונאים" ששקרנותם-חרטטנותם אומנותם יצאו להגן על נתניהו ועל ההישגים (הרבים באמת) של "עם כלביא", כולל אלו שנתניהו טען להם וכלל לא התרחשו.
הסתירות של נתניהו: האורניום הושמד ונקבר - ואז הועבר להר
כשהמשימה הייתה להגן על טענת נתניהו שאיום הגרעין הוסר, הסבירו שם בידענות שכל הצנטריפוגות של איראן הושמדו והמערכות שסביבן הושמדו, שהאורניום המועשר קבור וחסר שימוש, ושמי שטוען שאיראן עדיין יכולה להתקדם לפצצה הוא בור, תועמלן או מניפולטור, ושאם האיראנים יחליטו שהם בכל זאת רוצים לחדש את המאמץ זה ייקח להם משהו כמו 10 עד 15 שנים.
ואז באה המלחמה הנוכחית, ולפי טענות נתניהו וטראמפ היא שוב השמידה את פרויקט הגרעין באיראן.
אבל ארבעה חודשים אחר כך, כשהמשימה היא לשכנע את טראמפ לחזור ולהפציץ - המציאות התהפכה. מתברר שפרויקט הגרעין האיראני, במקום להתכווץ כמו שהבטיחו, רק הולך וגדל. ככל שתכה בו כן יירבה וכן ייפרוץ.
וכך, לפתע, מדליף מישהו מישראל ל"וול סטריט ג'ורנל", קולטן ידוע למידע שלשכת רה"מ מעוניינת לפרסם, באחוזים משתנים של אמת, שהמודיעין הישראלי גילה שאיראן מבריחה צנטריפוגות ל"הר המכוש", אתר גרעין איראני ההולך ונבנה לא רחוק מנתנז.
הצנטריפוגות בנתנז. 2024
(צילום: AP)
זו ידיעה מוזרה - ולא רק בגלל שעל הדלפת מה שנחזה לחומר מודיעיני רגיש ביותר, ועוד בזמן מלחמה, ראש הממשלה ואנשיו לא זעמו, וראש השב"כ דוד זיני לא קיבל טלפון בדרישה לפתוח בחקירה, ולא רק בגלל שפתאום המילים "הר המכוש" פותחות מהדורות ופינות פרשנים אצל כל להקת השופרות - אלא בעיקר כי הידיעה של ה"וול סטריט ג'ורנל" אומרת את ההיפך מטענתו של נתניהו שהוסר האיום הקיומי.
ופתאום בערוץ של השליט מדווחים שאיראן העבירה להר לא רק אלפי צנטריפוגות, אלה שנטען שהושמדו לחלוטין, וגם אורניום מועשר, שהיא יכולה להעשיר מ-60 ל-90 אחוז, ושאם הועברו גם רכיבים נוספים היא עלולה להגיע לפצצה בתוך זמן קצר.
"אירוע בעייתי מאוד", אמר מי שרק במרץ הבטיח שהכול הושמד, אבל כעת, כשחשוב להסביר לארה"ב למה כדאי לתקוף, ולאזרחי ישראל העייפים והמותשים אחרי שלוש שנים של מלחמה נוראית למה לעזאזל זה לא נגמר, עכשיו אומרים את ההיפך - שהמהלך עם הר המכוש מקרב את איראן להעשרה צבאית, שלא ברור היכן כל מצבורי האורניום, ושישראל וארה"ב חייבות לנטרל את האתר.
במרץ: האיום הוסר, הכול הושמד והכול קבור.
ביולי: אלפי צנטריפוגות, אורניום מועשר, סכנת פריצה ופצצה בתוך זמן קצר.
צנטריפוגה, הסביר אותו פרשן, אינה מחשב שולחני שאפשר לחבר לשקע. הערוץ בו הוא משדר, דווקא כן: מכניסים את המסר היומי, לוחצים על הכפתור - והמציאות נדלקת בדיוק כפי שהשלטון הזמין.
כבר היינו בסרט הזה. לאחר התקיפות הקודמות נשמעו מיד מילים מוחלטות: חוסל, הושמד, נמחק, הוחזר עשרות שנים לאחור. אלא שמאחורי לשון הניצחון נשארו אותן שאלות לא פתורות: היכן החומר המועשר, מה שרד במתקנים, מה פוזר מראש, אילו יכולות נותרו באתרים חשאיים, והאם איראן התרחקה באמת מן הפצצה - או רק למדה טוב יותר כיצד להסתיר את הדרך אליה. במקום תשובות קיבלנו מצגת, ובמקום הערכת מצב קיבלנו חגיגת ניצחון
ה"גזלטייניג" שעושים לציבור בישראל בעניין הגרעין הוא חשוב לא רק כדי לבוא חשבון היסטורי עם מי שהרעיל וטמטם את הציבור במשך כל כך הרבה זמן, אלא גם בהסתכלות נכוחה קדימה.
לפי המידע שהגיע אמש, לא כולו בגלל הדלפות של חברי כנסת מהליכוד, ארה"ב עשויה לצאת כבר היום למתקפה רחבה וחריפה באיראן. האם ישראל תשתתף? טראמפ אמר שהיא תצטרף אם הוא רק יגיד לה, עוד השפלה חריפה לנתניהו שטראמפ מדבר עליו ואליו בשפה שהייתה מעליבה אפילו את המיניונים.
אמש שידרו בישראל שמדובר במהלך אמריקני. גם אם זה נכון, אם ארה"ב תתקוף את איראן באופן חריף, כמו שטראמפ מבטיח ושההכנות כנראה משקפות, יש סיכוי סביר שאיראן תתקוף את ישראל ותכניס אותה שוב ללחימה.
טראמפ הבטיח להפציץ בקרוב גם שם. "הר המכוש"
(צילום: Vantor/Handout via REUTERS)
כמו במלחמה הזו כולה, המידע עדיין אינו ודאי, ההחלטה אולי עוד לא נפלה, ובמזרח התיכון למדנו כבר שהמרחק בין תוכנית מבצעית לבין פקודת ביצוע עשוי להיות דקה - או נצח. אבל גם אם המטוסים לא ימריאו היום, הנעלם אינו משתנה: אחרי עוד לילה של פיצוצים, עוד תצלומי לוויין, עוד סרטונים של אש בשמי טהרן ועוד הצהרה של דונלד טראמפ כי איראן "קיבלה מכה שלא תשכח" - מה בדיוק אמור לקרות ביום שאחרי?
עוצמת הפיצוץ אינה מדד להישג אסטרטגי
השאלה הזאת נשמעת כמעט לא פטריוטית בשעות הראשונות של מלחמה. כולם יצהלו, וכולם ישמחו. הפרשנים יסבירו שהפעם "הכנסנו להם חזק", הגנרלים לשעבר יתפעלו מהדיוק, ופוליטיקאים שמעולם לא הצטיינו בהגדרת יעד ימהרו להכריז שהמבצע השיג את מטרותיו עוד לפני שמישהו ניסח אותן. אבל מלחמה אינה תחרות זיקוקים. עוצמת הפיצוץ אינה מדד להישג אסטרטגי, ומספר המטרות שהותקפו אינו תשובה לשאלה מה רצינו להשיג.
כבר היינו בסרט הזה. לאחר התקיפות הקודמות נשמעו מיד מילים מוחלטות: חוסל, הושמד, נמחק, הוחזר עשרות שנים לאחור. אלא שמאחורי לשון הניצחון נשארו אותן שאלות לא פתורות: היכן החומר המועשר, מה שרד במתקנים, מה פוזר מראש, אילו יכולות נותרו באתרים חשאיים, והאם איראן התרחקה באמת מן הפצצה - או רק למדה טוב יותר כיצד להסתיר את הדרך אליה. במקום תשובות קיבלנו מצגת, ובמקום הערכת מצב קיבלנו חגיגת ניצחון.
ישראל עלולה לשלם את המחיר גם כשאינה לוחצת על ההדק: בירי, בטרור, בפגיעה בכלכלה, ובהישאבות מחודשת למלחמה שלא היא פתחה ושאין לה מושג כיצד תסתיים. אסור שהשמחה על כך שאמריקה "עושה בשבילנו את העבודה" תחליף חשיבה על האינטרס הישראלי
המצב כרגע גרוע יותר מאשר בנקודת הפתיחה, ולא רק כי פרשנים מדבררים את שפת השלטון בישראל ובארה"ב אומרים שאיראן על סיפה של התמוטטות, שעוד טיפה דחיפה, טיפ-טיפה הפצצה והם קורסים, מה שלא הוכיח את עצמו עד עכשיו. הוא גרוע יותר בעיקר בגלל מצר הורמוז. האיראנים עלו על הפטנט והבינו כמה קל לתפוס את העולם חזק בביצים, וטראמפ ללא ספק מודאג יותר ממה שקורה במעברים מאשר בהר המכוש. זה לא אומר שהוא לא יתקוף שם, אולי כדי להכריז ש(שוב) חיסל את הפרויקט, אבל ברור שהוא לא יכול לצאת מהעימות הזה עם שלטון האייתוללות כשהוא משאיר את המצר סגור ומאפשר לאיראן לקחת מס על המעבר שם.
איש לא יודע להסביר מה יהיה באיראן ביום שאחרי
(צילום: AP Photo/Vahid Salemi, File)
פעם נאמר שהתקיפה תדחוף את איראן להסכם. אחר כך שהיא תרתיע אותה. אחר כך שהיא תביא את הכלכלה האיראנית אל סף קריסה. אחר כך שהציבור ייצא לרחובות. ולבסוף נולדה תוכנית גרנדיוזית להפלת המשטר: מאה שעות של תקיפות, עריפת הצמרת, הפעלת כוחות מן השוליים, הצתת מרד פנימי והצבת מה שכונה, בערפל נוח, "ממשלה חלופית". זו הייתה "תוכנית החתול במגפיים", אבל החתול היה בשק. איש לא ידע להסביר מי ישלוט באיראן ביום שאחרי, מי יחזיק את המדינה העצומה הזאת יחד, מי ישתלט על מנגנוני הביטחון, ומה יקרה אם במקום דמוקרטיה פרו-מערבית נקבל כאוס, מלחמת אזרחים או משטר צבאי קיצוני עוד יותר.
הידרדרות ללא יעד - והשאלה שצריכה להישאל
המשטר האיראני הוא משטר אכזרי, מדכא ומסוכן. אין צורך לייפות אותו כדי לומר אמת פשוטה: משטרים אינם נכנעים בהכרח מפני שהפציצו אותם חזק יותר. לפעמים הם מתפוררים. לפעמים הם מתקפלים. ולפעמים הם עושים בדיוק את ההפך - סוגרים שורות, מחסלים מתנגדים מבית, מאיצים תוכניות חשאיות ומבססים את הלגיטימציה שלהם על אויב חיצוני. מי שיוצא למלחמה מתוך הנחה שהפעם האיראנים "יבינו את הרמז" ויעשו מה שטראמפ אומר להם, אינו מציג אסטרטגיה. הוא מציג משאלת לב עם כנפיים ופצצות.
לארה"ב יש מטרות צבאיות לגיטימיות לגמרי: להגן על כוחותיה, לפגוע ביכולת האיראנית לאיים על נתיבי שיט, להשמיד מערכי טילים או לבלום התקדמות מחודשת לעבר נשק גרעיני. לכל אחת מן המטרות האלה יש היגיון - וגם מחיר, מגבלות ותנאי סיום שונים. אבל אי אפשר לכרוך את כולן יחד בתוך הסיסמה "לחץ מקסימלי", כאילו עוד מנה של אש תייצר באורח פלא כניעה מדינית מלאה.
לחץ צבאי יכול לסייע למשא ומתן רק כאשר הוא מחובר להצעה מדינית ברורה: מה איראן נדרשת לעשות, מה תקבל בתמורה, מי יפקח, ומה יקרה אם תפר את ההסכם. כשהדרישה היא למעשה "תיכנעו, ואז נראה", גם האויב החלש ביותר יעדיף לעיתים להמשיך להילחם, משום שאינו רואה מוצא שאינו השפלה או חיסול.
פיצוץ בטהרן. מרץ השנה
(צילום: ATTA KENARE / AFP)
מה תעשה וושינגטון אם איראן לא תיכנע אחרי גל התקיפות הראשון? תתקוף שוב. ואם גם אז לא? תרחיב את רשימת המטרות. ואם טהרן תגיב נגד בסיסים אמריקניים, תסגור את המצר או תפעיל את שלוחיה? נעמיק עוד יותר. כך נראית הידרדרות ללא יעד: כל שלב מוצג כתשובה הכרחית לשלב הקודם, עד שאיש אינו זוכר עוד מה הייתה השאלה המקורית.
גם העובדה שישראל אינה אמורה להשתתף הפעם, אם לא מדובר על הונאה, אינה פוטרת אותנו מן הדיון. ישראל עלולה לשלם את המחיר גם כשאינה לוחצת על ההדק: בירי, בטרור, בפגיעה בכלכלה, ובהישאבות מחודשת למלחמה שלא היא פתחה ושאין לה מושג כיצד תסתיים. אסור שהשמחה על כך שאמריקה "עושה בשבילנו את העבודה" תחליף חשיבה מפוכחת על האינטרס הישראלי.
לפני שהמטוסים ממריאים צריך לשאול ארבע מילים שנשמעות פשוטות מדי לחדרי מלחמה: מהו היעד המדיני הסופי? לא מה יופצץ, אלא מה אמור להשתנות. לא כמה חזק נכה, אלא איזה מצב טוב יותר אמור להיווצר. ואם אין תשובה ברורה, מדידה ובת-השגה - ייתכן שגם המתקפה המרשימה ביותר תסתיים כפי שהסתיימו קודמותיה: בעוד תמונת ניצחון, עוד נאום מתרברב, עוד סבב שנדחה בכמה חודשים, ואיראן אחת - פצועה, זועמת, מסוכנת, ועדיין שם.
