בשעותיו האחרונות של הרצל, אביו של לוחם גולני סמ"ר אורון שאול ז"ל, ליוותה אותו משאלה אחת שלא הרפתה ממנו מאז ליל 20 ביולי 2014: לראות את בנו שב הביתה. אובדן הבן בקרב בשג'אעיה נותר פצע פתוח עבור משפחתו ועבור החברה כולה. הזמן חלף, אך הקשר האישי שנרקם עם זהבה ז"ל נותר איתן, וכך גם עם האחים האמיצים אבירם ואופק.
זהבה שאול
(צילום: אלעד גרשגורן)
לאורך שנותיי בתפקיד, לצד חבריי המופלאים ממחלקת (כיום חטיבת) נפגעים באכ"א, פעלנו כדי לעטוף את המשפחה ולפעול להשבת הבן. אך המציאות הייתה קשה ומורכבת. באותה העת הצבעתי על כך שהסיכוי להבקעה נמוך למדי, משלושה טעמים מרכזיים: הראשון, העובדה שחמאס תפס את אורון כסוד ביטחוני מהמעלה הראשונה, ופעל במספר דרכים ובאמצעות כמה שכבות כדי להסתיר מקום החזקתו. השני, העובדה שהנגישות המודיעינית לרצועת עזה בשנים שלאחר מבצע צוק איתן הייתה בכי רע, באופן שהקשה עלינו את היכולת לממש קצות חוט שהצלחנו לקלף בעמל רב. שלישית, נרשמה סטגנציה עמוקה בתהליך המו"מ להשבת הנעדרים, כחלק מרעיון שהלך ותפס אחיזה במחוזותינו ולפיו ניתן "לשנות את המשוואה" מול חמאס ולהביא לשחרור נעדרים דרך "כניעה באמצעות הפעלת לחץ".
גישה זו הייתה רכיב נוסף במחשבה ש"חמאס מורתע ומוחלש" וכי ניתן לכופף את סינוואר; בודדים בקהילת המודיעין בשעתו העזו להשמיע דעה אחרת. זו לא הייתה העת להפריע לבלון הקונספציה שהלך והתנפח. בשטח, העובדה שסינוואר כשל בשחרור אסירים באמצעות מו"מ והיה מתוסכל מכך, הייתה, כפי שעלה בדיעבד גם ממסמכי "המועצה הצבאית העליונה" שנתפסו ברצועה, זרז נוסף מבחינתו - לצד שיקולים נוספים - להתנעת מתקפת הרצח של 7 באוקטובר.
מעת לעת, בשיחותינו הדואבות בארבע עיניים, אם בתום פגישות תכופות עם ראש הממשלה ואם במפגשים שוטפים, זהבה הייתה שואלת מה הסיכוי. והייתי משיב בזהירות "לא גבוה". אז, באמ"ן, לא תמיד התחברו להערכות מפוכחות מעין אלה. המשא ומתן דישדש, והמודיעין שעמד לרשותנו היה רחוק מלספק את הסחורה בנושא השבויים והנעדרים, כמו גם בנושאים ביטחוניים אחרים. שנים מאוחר יותר, פערי המודיעין הכרוניים פגשו את כולנו, למרבה הזוועה, ב-7 באוקטובר.
אבי כאלוצילום: אלוני מורלאחר שפשטתי מדים, שמרנו על קשר הדוק ומדי ערב ראש השנה היינו משוחחים ארוכות וייחלנו שהשנה זה יקרה ואורון ישוב. בתפילה ובחרש ביקשתי שזהבה תדע לסגור מעגל לפני שהעולם יסגור שעריו. כניסת צה"ל לרצועה בעקבות הטבח שינתה באופן מהותי את יכולות המודיעין בשורה ארוכה של תחומים - והיא זו שאיפשרה גם את פריצת דרך בעניינו של לוחם חטיבת גולני הנעדר, עם מימוש קצות החוט שהונחו שנים קודם לכן כחלק ממרוץ השליחים המורכב להשבתו המונה שותפים רבים.
בשבעה בבית בפוריה-עילית הצופה אל בקעת יבניאל שמעל לכנרת, לצד הכאב, הייתה גם תחושה מסוימת של הקלה ונחמה. אני כואב לצד משפחת שאול האצילית את לכתה של זהבה, הלביאה החד-פעמית שהייתה, שבדרכה הצנועה, בעיניה החודרות כחול ועמוק, ידעה לדרוש ולבקש לפעמים יותר ממה שיכולנו. המעגל נסגר, ודומני כי הציפייה של זהבה עכשיו היא שנהיה מאוחדים ונחזור לישראליות הטובה והמיטיבה שכל כך ראויה לעם הזה וללוחמיו.
הכותב כיהן כראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן
