חלפו דקות מעטות מרגע שפורסמו הדיווחים הראשוניים מהאירוע בכפר תל, וכבר פרשנינו לענייני "יהודים רעים בשטחים" בפיד השמאל הזדרזו לקבוע מי האשמים ומי הקורבנות. כל הארסנל המוכר היה שם. מ"אוכלי מוות חמושים בכפר פלסטיני אינם מטיילים" דרך הגדרת ירי מטווח אפס על אדם לא חמוש כ"הגנה עצמית" וכלה ב"קיום טיול דווקא שם זה התרסה מכוונת".
אין ספק שחובה למגר ביד קשה את הטרור הלאומני היהודי בשטחים, וברור שהישראלים החיים שם נדרשים להתנהגות אחראית ומוסרית. אלא שמה שמעניין הוא שהפעם - בניגוד לעבר - המסגור האוטומטי לא תפס. רוב הפיד סירב לאמץ את המנטרות הרגילות לפיהן הפיגוע הוא "תוצאה ישירה של החיכוך שיצרו המתנחבלים" ורבים מחו על כך במילים חריפות ("גם קיום פסטיבל נובה דווקא מול עזה הנצורה זה התרסה שמצדיקה רצח?").
פעילות צה"ל בכפר תל
(צילום: דובר צה"ל )
נדמה לי שזה לא קרה בשל שינוי העמדות נגד המשך מפעל ההתנחלויות בשטחים, אלא בזכות תחושת סולידריות מחודשת עם אנשיהן. התגובות היו כשל בני משפחה שלפני ששופטים את מעשי אח במצוקה, מחבקים אותו ומסייעים לו לקום.
זה לא טריוויאלי. שנים נצבעו המתנחלים ע"י מובילי המחנה בצבעי "טרוריסטים ממיליציות חמושות" האשמים בכל מוראות הסכסוך. פרופ' זאב שטרנהל אף הציע פעם לפלסטינאים להימנע מטרור "בצדו המערבי של הקו הירוק" משום ש"לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם". הוא ודומיו הצליחו לעשות דה-הומניזציה מוחלטת למתנחלים.
אבידע בכר, תושב בארי הודה בעודו מכווץ מכאב רצח אשתו ובנו ש"מזל שה-7 לאוקטובר קרה בבארי, כיוון שאני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון אני הייתי אומר מה הם גרים שם והייתי אומר אולי מגיע להם. הייתי אומר את הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה ששילמתי עליו הרבה מאוד למדתי". מסתבר שמחנה גדול של אנשי שמאל שעדיין מתנגדים (כמוני) להמשך השהייה בשטחים למד את השיעור המזוויע הזה עימו.
השינוי קיבל ביטוי עוד לפני סוף השבוע האחרון. כבר במהלכו, לאחר ההצתות באזור, העמיס ניר אמיתי מקיבוץ להב את רכבו בתוצרת ונסע לחוות גלעד כדי לומר לנשים שפגש שם
השינוי קיבל ביטוי עוד לפני סוף השבוע האחרון. כבר במהלכו, לאחר ההצתות באזור, העמיס ניר אמיתי מקיבוץ להב את רכבו בתוצרת ונסע לחוות גלעד כדי לומר לנשים שפגש שם: "שלום, אני ניר, הגעתי לבדוק אם צריך עזרה ולהביא לכם כמה דברים מהחווה שלנו". כשאחת מהן החלה לבכות, ניר הצטרף לבכייה. עשרות אלפי מגיבים בפיד דמעו יחד איתם.
כמותו אורי אפשטיין מכפר עזה, שבנו נטע נפל בגבורה ב-7 באוקטובר, הוביל חמ"ל התרמה ענק עבור נפתלי יפה, איש החוות שכל רכושו עלה באש. הוא עשה זאת כי "זו בעיניי הישראליות שעלינו לבנות כאן מחדש. לא ישראליות שמוחקת את המחלוקות, אלא כזו שיודעת לשאת אותן בלי למחוק את האדם שמולנו. ציונות שאינה רק אדמה, גבולות וסמלים, אלא גם אחריות, ערבות הדדית והבחירה לקום למען אדם אחר כשהוא זקוק לנו. לא מפני שהוא שייך למחנה שלנו. מפני שהוא אח שלנו. נפתלי היה שם בשבילנו לאחר שהעולם שלנו נשרף. עכשיו, כשהבית ומפעל חייו עלו באש, הגיע תורנו להיות שם בשבילו... אל תיתנו לסטריאוטיפים להסתיר מכם בני אדם. אל תיתנו לפוליטיקה לשכנע אתכם שאנחנו אויבים. אל תיתנו למחלוקת לפרק את הבית המשותף שלנו".
הרוח החדשה-ישנה הזו, שמנעה בסוף השבוע מהצתות השנאה להתפשט כבעבר בפיד השמאל, נותנת תקווה שמשהו אמיתי בנו מתחיל להתאחות ושהכלל ששמר עלינו אלפי שנים יחד למרות כל המחלוקות והפילוגים מאומץ מחדש. מותר לחלוק, חובה לתבוע אחריות, אבל אסור לשכוח ולו לרגע אחד: אנשים אחים אנחנו.
