"מאז שהילד שלי נכנס לעזה, עקרו לי שיניים שהידקתי עד שנשחקו, התחלתי לסבול ממחלות חניכיים מרוב מתח", אומרת שרון, אמא ללוחם סדיר בסיירת מובחרת. "אני תכף בת 60 ויש לי תופעות של אישה אחרי לידה: השדיים שלי כואבים מאוד ועוד שנייה מתיזים חלב, וגם החצוצרות שלי עם כאבי תופת, כאילו הכנסתי את הילד שלי עם המדים שוב לרחם ואני עוטפת אותו מחדש ומגינה עליו לפני יציאה מחודשת לעולם, אבל איזה עולם? עולם שכולו מורכב מהנרטיב של העקידה שהוא בעצמות שלנו, ואני אומרת את זה גם כחילונית.
"להיות אמא לילד בקרבי זה האתגר הכי קשוח והכי אכזרי שהורה יכול לעבור. הורים ללוחמים שחוקים וגמורים לא רק בגלל החרדות, אלא גם כי אנחנו נמצאים באזור בנפש שמתכלל ומשקלל לכדי חוסר ידיעה את כל מה שלכאורה ידענו עד עכשיו. מצב שמפרק לנו את המושג של להיות אמא ולהיות אבא".
תסבירי, למה הכוונה?
"הרי כל החיים גידלנו את הילדים שלנו באופן הכי מגונן, שמרנו עליהם מכל פגע, ופתאום מגיע גיל 18 ואנחנו שולחים אותם אל מה שעלול להיות מותם במלחמה. זה דיסוננס שמעביר אותנו טרנספורמציה שאין ממנה חזרה. אני לעד כבר לא אהיה אותו בן אדם, ולעד אשא פגיעות בגוף ובנפש. ולא רק בגלל הפחד מהדפיקה בדלת, אלא מתוך הידיעה שאני, אני שלחתי אותו לשם. הרי הוא לא הפך להיות לוחם רק בגלל שהוא רוצה, אלא גם כי אני עקדתי אותו לכך. אני הסללתי אותו לשם".
אז את מרגישה אשמה?
"כן, כי אני חיה בדו-קוטביות שמצד אחד גידלתי אותו על זה שצריך לצאת להילחם, ומצד שני אני אמא שלו שאמורה להגן עליו, ולכן כואב לי ברחם, כי אני רוצה לבלוע אותו בחזרה לתוכי ולסגור רגליים ולהשאיר אותו שם". שרון לא מדברת רק על תחושת אשם, אלא ממש על בגידה: בגידתה שלה בבנה, ובגידתה בעצמה.
למה בוגדת גם בעצמך?
"מה זאת אומרת למה? כי הוא ילד שלי, הם התינוקות שלנו, ולאן אנחנו בדיוק שולחות אותם? למות? אני כל היום יושבת ומסתכלת על התמונות שלו כשהוא היה תינוק, וכל עוד הוא על מדים בלבנון, אין בן אדם בוגר מולי. יש תינוק שהפקרתי".
כלומר, את מתכחשת לבגרות שלו כי היא מסכנת את הקיום שלו?
"בהחלט. וגם לוקחת אחריות על כך שכאן בגדנו בהם, פה טעינו, כי ילדים בני 18 לא אמורים ללכת למות בצבא. אנחנו במציאות שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו מגיל אפס תחת הידיעה שנגן עליהם בכל מחיר ואז בוגדים בהם, וזה לא מתיישב לי. הרי אני לא מגדלת גלדיאטור, אני מגדלת את הבן שלי שנולד לפני 20 שנה על התובנה שהבאתי אותו למדינה מדהימה, לעולם מדהים, ללמוד, לאהוב, להתפתח, ומספרת לו מאז שהוא קטן שיהיה שלום ויהיה טוב ותעשה טוב ואנשים טובים. ובסוף אנחנו מתנהגים בדיוק הפוך ושולחים אותם להילחם ולמות. וזו הדיכוטומיה שהורים ללוחמים נופלים לתוכה, ופה בדיוק אפשר להתפלף. ואני מודיעה לך שאני התפלפתי ושגם הגוף שלי התפלף".
× × ×
נסערת כמו שרון היא גם אפרת שלוי-ליבוביץ', חוקרת ומרצה בתחום של תקשורת, מגדר, חברה וצבא בקריה האקדמית אונו, וגם מחברת הספר "אמהות בחזית - חוויותיהן של אמהות ללוחמים בחרבות ברזל" (הוצאת כנרת), שמאגד 15 מונולוגים חשופים ונוקבים של אמהות ללוחמים ולוחמות, שכולן רועדות מפני הדפיקה בדלת, אבל לא רק.
"אני ובן הזוג שלי כבר 17 שנים ביחד, ובמלחמה, מתוך ארבעה ילדים, היו לנו שני ילדים בצבא - גם הבת שלי, כמדריכת חי"ר שיש לה חברים שהיו חטופים, וגם הבן של בן הזוג, שהוא לוחם שאיבד חברים", אומרת שלוי-ליבוביץ’. "הילד הזה חי איתנו והיה מגיע מהמלחמה אלינו הביתה, ומבחינתי זה ילד שלי שאני רואה עליו את ההשפעה של הלחימה. מתוך החיים שלי לצידו, רציתי לחקור, לשמוע ולהבין מה קורה לאמהות אחרות, כי הפצע בתוכי היה גדול".
אפרת שלוי-ליבוביץ'
(יריב כץ)
אז היא יצאה למסע שבמסגרתו ערכה עם 15 אמהות ללוחמים ראיונות עומק חסויים, כנהוג במחקרים אקדמיים. בהמשך עיבדה וכרכה את הראיונות לכדי ספר "שהוא הסיפור של כולנו, כחברה, כאמהות, כנשים בתקופה היסטורית בחברה הישראלית. תקופה שאני מקווה שלא תחזור על עצמה", היא אומרת, ומטילה פצצה. "יש אמא אחת שראיינתי למחקר, שכבר לא איתנו, היא לא הצליחה לשאת את המתח והכאב וההפקרה והחרדה ותחושת הבדידות שבהיותך אמא לילדים לוחמים ולוחמות שהיו בו-זמנית בתוך המלחמה. זה היה יותר מדי עבורה", אומרת שלוי-ליבוביץ', וקולה נחלש.
זיהית את המצוקה שלה?
"כן, מהראיונות הייתי יכולה לשים לב שהשיח שלה היה באמת הכי קיצוני, אבל זו לגמרי חוכמת הבדיעבד להגיד 'איך לא ראיתי', וזה גם לא התפקיד שלי לדעת, אבל זה היה הלם, ממש הלם".
ואכן, כל אחד מהמונולוגים האימהיים בספר הוא בבחינת להב פלדה שננעץ בבטן הקולקטיבית שלנו. האמהות מדברות על חוסר האונים, האשמה והדיסוננס ההורי שבשליחת פרי בטנך אל התופת, ועל השבר נוכח חוסר האמון מול הצבא והממשלה. הן מתארות את הביטויים הפיזיים של המצוקה הרגשית בלוויות של הנופלים ומול אימת הדפיקה בדלת, ואת העובדה שהבנים – ולעיתים גם בני זוגן – מסתירים מהן את הסכנות האמיתיות בשטח. הן גם חושפות אסטרטגיות התמודדות: מתפילות והפרשות חלה, ועד חיפוש סימנים רוחניים ביקום, וסימני חיים בווי כחול בטלפון.
שלוי-ליבוביץ': "רק כשהתחלתי לראיין את האמהות, הבנתי מה בכלל עובר עליי, דברים שלא ידעתי לתת להם שמות, רגשות שלא הבנתי לאיזו תבנית להכניס. האם אני משוגעת? איך זה שאני מרגישה כל כך לבד? תחושת הבדידות זה משהו שאמהות במחקר מאוד מדברות עליו. וגם התחושה שאת משתגעת, למשל מדמיינת את עצמך בלוויה של הבן שלך, או שומעת את הדפיקה בדלת. כשנשים אחרות נותנות תוקף לרגשות שלך, את מבינה שאת לא משוגעת ולא לבד, אלא חלק ממשהו גדול יותר שמתרחש, ושמה שאת מרגישה הוא לגיטימי".
חרדות של אמא שבנה יוצא לקרב אינן לגיטימיות?
"כן. זה מה שאנחנו חושבות, שהרגשות שלנו לא לגיטימיים, שאף אחד לא יבין אותנו, שאסור לנו לצאת עם הקול הזה החוצה, כי זה יחליש את הילד הלוחם ויסכן את חייו. וזה מתכתב גם עם העובדה שכנשים מלמדים אותנו לשתוק, להיות אלה שמחזיקות גם את החרדה שלנו וגם את הצורך לעודד ולחזק את הילד במקום שבו את הכי פוחדת בעולם".
הדיסוננס הזה, היא אומרת, מייצר מעגלים של הסתרה ושקרים, שבו כולם מנסים להגן על כולם: "בגלל שאת פוחדת שהוא ייחלש, את לא אומרת לו שאת בעצמך מתה מפחד ולא רוצה לתת לו ללכת. וגם הוא פוחד עלייך, לא מספר לך באילו סכנות הוא נמצא ומכבס מילים ומספר רק לאבא שלו, כי הוא יודע שאמא תשתגע. אבל אנחנו לא טיפשות, אנחנו יודעות שמדירים אותנו. כשהילד מגיע הביתה, מספיק מבט אחד כדי להבחין שעבר עליו דבר משמעותי, שהוא לא בסדר".
"היחסים עם הוי הכחול מתמצתים את הסיפור". עטיפת הספר "אמהות בחזית"
(צילום: אתר "כנרת זמורה דביר")
בספר מתארת למשל אמא בשם עמית כיצד הבינה שבנה הסתיר ממנה את מעורבותו הישירה בלחימה, אבל היא גילתה את האמת. "ביציאה השנייה שלו מעזה, הוא אומר לי 'אמא, אל תדאגי, אנחנו אוחזים בשטח, אני עכשיו מאחורה, בצליפה, אנחנו לא בפנים'. ואז ביום רביעי אחד בצהריים הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל ואני מקבלת המון הודעות להדליק טלוויזיה. אני מדליקה, ועל המסך הכתב מראיין את הבן שלי בסלון של איזה חמאסניק בלב חאן יונס. הוא משקר לי, הוא כן בלוחמה, ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום. אז הוא שיקר לי, אבל עכשיו הילד זורק נ"ט או הורג מחבלים, אז אני עכשיו אצעק עליו?".
וכשהילד הזה חזר הביתה, מספרת שלוי-ליבוביץ’, האמא הזו גם גילתה שלא רק שהוא נלחם והסתיר ממנה, אלא שהוא היה במלכודת מוות. "האמא מספרת לי שהילד חזר מעזה, נכנס להתקלח וכשהוא יצא עטוף במגבת היא זיהתה עליו כתם שחור שנראה כמו גריז עקשן. היא אמרה לו 'היי, פיספסת, נראה לי שיש לך שמן או גריז או משהו שלא יורד מהגוף. 'כנס עוד פעם למקלחת'. ואז הוא מושיב אותה בסלון, אומר לה 'חכי פה, אני הולך להתלבש', ובלית ברירה, חושף בפניה מה קרה ולמה יש לו את הכתם הזה".
שרון: "אני לעד כבר לא אהיה אותו בן אדם, ולעד אשא פגיעות בגוף ובנפש. ולא רק בגלל הפחד מהדפיקה בדלת, אלא מתוך הידיעה שאני, אני שלחתי אותו לשם"
אם אותה אמא לא הייתה רואה את בנה חשוף עם המגבת, הידיעה של סכנת המוות הייתה נשארת מתחת למדים, שמסתירים לא רק את שטפי הדם, אלא גם את מה שאסור להביא הביתה: את הדלת שנבעטה בבית שנכנסו לטהר, את הירי בחושך, ההיתקלות עם המחבלים. מסתבר שכאשר הוביל את הכוח, בנה נפל לתוך פיר ממולכד ורק בזכות זה שהרובה שנשא עליו נתפס על פתח הפיר, הוא לא נפל לתוכו, אלא הצליח להיאחז בכלי הנשק ולא להתפוצץ עם השאר.
"את כל זה האמא לא הייתה יודעת אם היא לא הייתה רואה את הכתם", אומרת שלוי-ליבוביץ'. "לעומתה, האבא של אותו לוחם כן ידע, וגם הוא הסתיר מהאמא, וכך נוצרת בבית ברית גברית שבה האמא מודרת. הרצון לשמור האחד על השני מוליד מעגלי הסתרה והשתקה שנכנסים למרחב הביתי והזוגי וההורי ולתוך הנפש של האמהות". היא מדגישה שלא רק הלוחמים מפקידים את סיפורי הקרבות אצל האבות, אלא גם הבנות הלוחמות מדברות על הסכנות שעברו רק עם אבא ולא עם אמא, שמודרת מהתמונה הקרבית כמעט לחלוטין.
"האבות שקוראים את הספר, כותבים ואומרים לי שהם לגמרי יכולים למצוא את עצמם במונולוגים של האמהות. כלומר, גם כאשר הם מחזיקים פאסון שמתאים לתיאור הסטריאוטיפ הגברי, עדיין יש להם את אותם פחדים וחרדות כמו לאמהות".
רק שהם מחניקים אותם?
"כן, הם מאוד עצורים. ואגב, גם האמהות עצורות ומחזיקות פאסון כלפי חוץ, אבל בפנים קורסות".
וכדי לא לקרוס, או לפחות לנסות שלא לקרוס, כל אחת מפתחת את אסטרטגיית ההתמודדות שלה. במחקרה מסמנת שלוי-ליבוביץ' מספר שיטות כאלו. "יש כאלה שלמרות ההסתרה, צריכות לדעת. אני קוראת לזה 'הידיעה כמפלט רגשי'. קודם כל ברמה הבסיסית, מה הוא אכל, מה הוא שתה, האם קר לו, ואחרי זה איפה הוא, מה עובר עליו. הידיעה נותנת להן שקט, והוודאות נותנת תחושת ביטחון".
ודאות וביטחון לכאורה.
"נכון, אבל דווקא אמהות רבות מעדיפות לדעת מאשר לא לדעת, כי לדמיון אין גבול, וכשאני לא יודעת, אז חוסר הוודאות משרה חוסר ביטחון, אבל כשאני יודעת אני מתמודדת. ויש גם אמהות מעטות שבמכוון לא רוצות לדעת כלום, ואומרות שהידיעה לא תוסיף להן רגיעה".
הסימנים המוסכמים: "אני רואה שהיה מחובר לווטסאפ, מבחינתי זה מספיק"
(דובר צה"ל)
אסטרטגיה נוספת שבולטת באופן גורף במלחמה הנוכחית יושבת על הקשר עם המפקדים, כשהאמהות מניחות על כתפיהם סוג של שליחות הורית משנית. "אמהות שאומרות 'אני לא יכולה להיות שם עם הילד שלי בתוך הקרב, אם הייתי יכולה הייתי באה, אבל אתה כן שם ואתה תדאג לבן שלי וגם תספר לי מה שלומו'. וכך המפקדים, שתפסו במלחמה הזו מקום של המרגיעים הלאומיים, שולחים לאמהות תמונות של הילדים ישנים בלילה בתוך מבנה בעזה, כדי שיראו שהם בסדר. כלומר, המפקדים מגלים במלחמה הזו שהם לא אמורים להתעסק רק בלחימה ובשלום החיילים ובשלומם שלהם עצמם, אלא גם בשלום האמהות".
× × ×
שיטת התמודדות אחרת היא ההצמדות לוואטסאפ. שני וי כחול וציון הזמן ב"נראה לאחרונה" הפכו לעוגן בתוך מציאות כאוטית. אמא נעמה, מתוך הספר: "הכרחתי אותו להשאיר בווטסאפ את ה'מתי נראה לאחרונה'. הסברתי לו שכשאני רואה שהיית בווטסאפ, מבחינתי זה מספיק. כל היום אני בודקת שוב ושוב מתי הוא נראה לאחרונה, וכשהסימן נעלם, החרדה מתגברת. אני זוכרת את היום שבו שעה אחרי שלא ענה כבר הגיעו כל השמועות על כך שגדוד 13 נפגע, והוא לא עונה, והוא לא נראה בווטסאפ והיום הופך לנוראי".
גם אמא חנה תלויה בחסדי הווטסאפ, שמאפשרים לה להתמודד עם הדאגה והחרדה לשלומם של ארבעת בניה וארבעת חתניה. מתוך הספר: "ביקשתי מהם להתפקד כל יום, להתקשר אם יש אפשרות או לשלוח איזה סימן כלשהו בווטסאפ, הודעה, אות חיים, זהו, לא צריך הרבה. אות חיים זה מספיק, רק לדעת שהכל בסדר".
"היחסים עם הווי הכחול הכפול ועם ה'נראה לאחרונה' בטלפון מתמצתים את הסיפור", אומרת שלוי-ליבוביץ', ומי שיחזיק את ספרה בידיו יגלה שבשדרתו מופיע וי כחול כפול, שהוא בלון החמצן של האמהות. ועדיין, גם לאחר שמופיע, הוא מספק רק נחמה זמנית עד שהאמהות מוצאות את עצמן שוב במעגל של המתנה, תקווה, התמודדות וחוסר ודאות.
מה יגידו אמהות ממלחמות שחיכו בהן לגלוית דואר?
"נכון, נכון, אמאל'ה, איזה דבר. איך שורדת אמא לקרבי בלי וי כחול כפול, זה מטורף וקשה", אומרת שלוי-ליבוביץ'. "אני יצרתי עם הבן שלי סימנים מוסכמים, אמרתי לו שכשהוא יוצא לפעילות שישלח לי לב וכאשר הוא חוזר שישלח לי לב נוסף, רק שאדע שיצא וחזר.
"ואז ערב אחד הוא עושה איתי שיחת וידאו ואני רואה אותו עם הדברים האלה על המצח ובגדים טקטיים ועם סימני הסוואה ואני לא רוצה לחבר את הנקודות ולא רוצה לחשוב וגם הוא לא שולח לי שום לב", היא מספרת. "השיחה מסתיימת, ואני הולכת לישון וקמה בחמש בבוקר ורואה בטלפון שלי שהוא שלח לב ומבינה שהוא בדרך לפעולה. וכיוון שאני במתח, אני מחליטה לצאת לריצה, כי לא מסוגלת להישאר סגורה בחדר. אני מתחילה לרוץ ואומרת לעצמי שעד שאני לא מקבלת ממנו לב נוסף שמעיד על זה שהוא חזר, אני לא מפסיקה לרוץ. ואני רצה ורצה ורצה מהרצליה ומגיעה כבר לתל אביב, ומדי פעם מסתכלת בטלפון ואין לב ואני ממשיכה לרוץ כי עשיתי הסכם עם עצמי.
"אין אמא ללוחם שלא מכירה את ההסכמים האלה שאנחנו עושות עם עצמנו. ובאיזשהו שלב אין לי כוח יותר להחזיק, לא את הריצה ולא את הדאגה, ואני מתקשרת לבן הזוג שלי והוא אומר 'כן, הרגע דיברנו', ואני מתקשרת לילד ואומרת 'מה קורה, אני מחכה שתשלח לי לב שחזרת', והוא עונה 'אבל את דיברת איתי אתמול בלילה, את ראית איך אני לבוש, ראית שאני נכנס. את הלב בבוקר שלחתי כשחזרנו'".
אני לא נושמת איתך, כאילו גם אני רצתי כל הדרך מהרצליה.
"את מבינה, איך כל הצד הרגשי שלנו, החרדות, האי-ודאות תלוי בשני וי כחול בטלפון?".
דנה (מתוך הספר): "שמתי שלט על הדלת עם מספר הטלפון שלי בגדול וכתבתי 'אמא של לוחם, לא לדפוק בדלת'. אני לא יכולה לשמוע דפיקות בדלת, תתקשרו לפני. לא משנה מי, לא לדפוק בדלת"
× × ×
ויש אמהות שבוחרות באסטרטגיה של שמירה על שגרה כאילו אין מלחמה: מין משחק כזה שבו המקרר מלא בכל הדברים שהילד אוהב גם אם הוא לא נמצא בבית כבר שבועות, וברקע שירים, ומצג שווא שהבית מתפקד לכאורה כרגיל למרות ששום דבר לא כרגיל. אמא עמית, מתוך הספר: "אחרי שהוא יוצא מהבית, אני לא מרשה לאף אחד להיכנס לחדר שלו או להחליף מצעים, עד שאני יודעת שהוא בא לישון חזרה. איך שהוא יוצא, אני מכסה את כל הבלגן על המיטה עם שמיכה גדולה, לאף אחד אסור לעלות על המיטה של הילד שלי. אני לא מכבסת את הבגדים שהוא לבש בחופשה שלו, עד שהוא חוזר. אני צריכה את הריח שלו בבית".
"מרגע שאומרים 'לחימה עצימה' אני נכנסת הביתה, ומתפללת". לוחמים בלב עזה
(צילום: דובר צה"ל)
ויש אמהות, מספרת שלוי-ליבוביץ’, שבורחות מהבית, שאמור להיות המרחב הכי בטוח ומוגן, כי זה מכניס בהן חרדה מפני הדפיקה בדלת שעלולה להגיע. הן מגיעות הביתה, עושות מהר מה שהן צריכות, ועפות משם, רק כדי לא להיות בבית אם ידפקו בדלת. אבל זה לא מגן עליהן מפני מופעי האימה של הדמיון, עד כדי כך שבנו לעצמן שיטות פעולה להתנהלות בתוך החרדה.
אמא דנה, מתוך הספר: "שמתי שלט על הדלת עם מספר הטלפון שלי בגדול וכתבתי 'אמא של לוחם, לא לדפוק בדלת'. אני לא יכולה לשמוע דפיקות בדלת, תתקשרו לפני. לא משנה מי, לא לדפוק בדלת. אני לא דתייה אבל גרה ביישוב שיש בו דתיים ואם אחרי שהשבת נכנסת אני שומעת רכב, אני רצה לראות איזה רכב זה. בניתי לי זולה כזאת במרפסת, קופאת מקור או סובלת מחום, לא משנה, העיקר שאוכל לתצפת על הרחוב - רק שזה לא יהיה רכב צבאי.
"בבית החולים סורוקה יש לי חברים, כשהליקופטרים נכנסים, אני ישר מתקשרת ושואלת מה צבע הנעליים ואז אני יודעת אם זה 'שלנו' או לא שלנו. דברים מפגרים. שיטות. נעליים אדומות? תניעי את האוטו, סעי לסורוקה, כי אם זה לא הוא, אלה החברים שלו. עוקבים אחרי ניואנסים קטנים. אם אומרים בחדשות 'חטיבה 98 נכנסה לעזה', או 'חזרה ללחימה', אני מתחילה לעקוב. מהרגע שאומרים 'לחימה עצימה', אני נכנסת הביתה, מחכה ל'הותר לפרסום' ומתפללת שלא אהיה זאת שדופקים לה בדלת".
אפרת שלוי–ליבוביץ': "אבות שקוראים את הספר אומרים לי שהם לגמרי יכולים למצוא את עצמם במונולוגים של האמהות. גם כאשר הם מחזיקים פאסון שמתאים לתיאור הסטריאוטיפ הגברי, עדיין יש להם פחדים וחרדות כמו לאמהות"
שלוי-ליבוביץ': "אחת האמהות ממש סיפרה לי איך היא והבת שלה שמעו דפיקה לכאורה בדלת הבית וכבר ראו בדמיון את הסרט של ההודעה על נפילת הבן, והחרדה מתממשת ברגע אחד. האמא אומרת לי 'אני כבר רואה אותם נכנסים ומחזיקים אותי ומודיעים לי'". אותה אמא הובהלה לבית החולים בתוך התקף חרדה, בלי ששום דבר ממשי מכל מה שדמיינה קרה במציאות.
המלחמה לא התרחשה "שם", אלא בתוך הבית. הפלישה הציפה טראומות
אמא נעמה, מתוך הספר: "את חיה את זה, את חיה באימה, בחרדה קיומית. כל דבר זה טריגר, כל לוויה שמראים, כל מישהו שנפצע. את רואה את עצמך שם, חושבת מה תגידי על הקבר... איך אנחנו עומדות שם וסופדות. את מתקלחת, מדמיינת ובוכה".
יש הבדל בין אמהות מאמינות ללא מאמינות? האם המאמינות אומרות 'הכל בידי שמיים' וחרדות פחות?
"יש מי שהן לא דתיות בכלל ואין להן זיקה לדת, אבל בתוך החרדה הן כן פונות לחלק הרוחני, עושות טקסים, הולכות לכותל, עושות הפרשת חלה. אצל כולן הפחד העמוק קיים, גם אצל הדתיות.
"יש למשל בספר מרואיינת דתייה, שהיו לה בלחימה ארבעה בנים וארבעה חתנים ובתה פונתה מיישוב בדרום. האישה הזו עברה תקופה ארוכה מאוד שבה היא התחרפנה, היא לא הייתה יכולה לדעת מתי זה יבוא ומאיפה זה יבוא. כשקוראים את הטקסט שלה, יש רובד גלוי שאומר 'הכל בידי שמיים, הכל לטובה', היא כאילו במצב יותר רגוע בהשוואה לאמהות אחרות, אבל כשנכנסים ומנתחים את הטקסט, רואים שהיא בדיוק כמו כולן. יש לה את אותן חרדות, אותם פחדים, אותן מערכות יחסים עם הבנים סביב ההסתרה, אותו פחד מוות, כי בכל יום יש 'הותר לפרסום' ובכל יום בנים של חברים נופלים, ואין משפחה שלא מכירה נופל או נופלת במלחמה הזו, וכמובן יש בתוך כל זה גם שבר גדול מאוד מול המדינה והצבא".
שלוי-ליבוביץ' אומרת שהמלחמה הזו איננה דומה לשאר המלחמות והסבבים. הקושי הייחודי של המלחמה הנוכחית טמון בכך שהיא לא התרחשה "שם", אלא נכנסה אלינו הביתה. ברמה הרגשית, העובדה שהאויב הצליח לפלוש לשטח המדינה, ליישובים, לבתים, הציפה רבדים רגשיים מאוד עמוקים שמתחברים לטראומות קודמות של כולנו, שעד היום לא הוצפו.
מה צף במלחמה הנוכחית?
"שאלות של אמהות שתוהות 'אחרי מי הוא הולך, מי מגן עליו, על מה הערכים שלי מושתתים, לאן אני שולחת אותו', ולצד זה הידיעה שאין לי ברירה. לא שואלים אותי".
וקנאה באמהות שלא שולחות את הילדים להילחם?
"זו לא קנאה, אלא כעס מאוד גדול על אי-השוויון בנטל, עד כדי תחושות של פראייריות על זה שמול הבנים שנלחמים מאות ימים בשנה ומפסידים את השנים הכי יפות שלהם, יש אוכלוסייה שלא נותנת כלום והילדים שלהם לא נדפקים בסבבים אינסופיים של לחימה, אלא ממשיכים בחייהם. זה מוביל את האמהות לתחושה שגם הן עצמן פראייריות, כי הרי הקונפליקט והאשמה סביב שליחת הבנים לקרב עדיין קיימים. מצד אחד הן יודעות ש'זה מה שצריך, ואלה הערכים', ומצד שני הן עומדות בפני שוקת שבורה, והשוקת השבורה הזו היא הן עצמן".
