1.
כדי להבין עד כמה נחוצה ועדת חקירה לא רק ל-7 באוקטובר אלא גם לניהול המלחמה בעקבותיו, כדאי להתעניין בשיחה סודית שפרטיה נחשפו בסרט שיצא לאור השבוע על הסנטור לינדזי גראהם. מתברר שבמארס השנה הציע גראהם לנתניהו להשפיע על ארה"ב להצטרף למערכה נגד חיזבאללה, אך דווקא נתניהו הסתייג. לטענתו, מוטב לארה"ב להתרכז באיראן. ייתכן שנתניהו צדק, אבל ייתכן גם שזו היתה הפעם השנייה שבה סיכל מכה אגרסיבית בחיזבאללה, ובכך מנע הכרעה מוקדמת והאריך את סבל תושבי הצפון. כידוע, גם ימים לאחר ה-7 באוקטובר, כשהצבא ביקש לתקוף בצפון, נתניהו התנגד. במקום זאת המתינה ישראל כמעט שנה עד למבצע הביפרים, ומשכה את המערכה עם חיזבאללה, שעדיין לא הובס. נתניהו מתגאה, בצדק, בהישגים הצבאיים. השאלה אם יכלו להיות הישגים גדולים משהשגנו עם ניהול אמיץ וחכם יותר.
2.
גם האסטרטגיה המדינית לוקה בדפוס שגוי שחוזר על עצמו. עד לפני חצי שנה נשיא לבנון הציע, בפומבי, שלום עם ישראל לצד מאבק בחיזבאללה בתמורה לנסיגה ישראלית. אלא שהממשלה סירבה בדרישה שקודם כל לבנון תפרק את חיזבאללה מנשקו. חלף זמן, האמריקאים התערבו, ישראל נכנעה ללחץ, ובשבוע שעבר החל "פיילוט" לנסיגה ישראלית מדורגת – רק ללא שלום. האם לא נכון היה לאמץ את ההצעה הלבנונית מיד?
מאבטחיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: אריה סעדה)
דבר דומה קורה בעזה. בתום המלחמה הוכנה תוכנית שבמסגרתה "מועצת השלום", שמורכבת מכמה מדינות, אמורה היתה להיכנס לעזה כדי לשקמה ובהדרגה להחליף את שלטון חמאס. על פניו, אינטרס ישראלי. אלא שהממשלה התנגדה לתחילת הפעולות של "מועצת השלום" בדרישה שקודם כל חמאס יפורק לחלוטין מנשקו. וכמו בלבנון, גם בעזה, לבסוף, בעקבות לחץ אמריקאי, ישראל הסכימה השבוע לאפשר למועצה להיכנס לרצועה. האם לא נכון היה ליטול יוזמה ולעודד את תחילת העבודה לשיקום עזה ובמקביל לדחוק את חמאס לקיצו הצבאי?
עד לפני שנה גם נשיא סוריה ג'ולאני הציע שלום עם ישראל בתמורה לנסיגה מרמת הגולן הסורית, ובלי לדרוש את הרמה שכבשנו ב-67'. אלא שהממשלה העדיפה להישאר ברמת הגולן הסורית. והנה השבוע נודע שמתרקם הסכם ביטחוני עם סוריה, שבמסגרתו בכל זאת ניסוג חלקית, רק ללא שלום. והרי ברור שלבסוף ניאלץ לסגת מהרמה הסורית, רק שאז ייתכן שדמשק כבר תהיה תחת השפעה טורקית ולא תסכים לשלום בלי נסיגה גם מרמת הגולן הישראלית.
3.
לאחרונה מתרבים הדיווחים על ניסיונות איראניים לפגוע בבכירים ובבכירים לשעבר, ובהקשר זה עלתה גם דרישת משפחת נתניהו לאבטח את שרה נתניהו לכל החיים. האיומים אמיתיים, ואין להקל בהם ראש.
אבי שילוןאלא שאולי הגיע הזמן לחשוב אחרת על אבטחת הבכירים. כלומר, ודאי שצריך להגן על ראש הממשלה ונציגים רשמיים, אבל לצד זאת אפשר לצפות שהם גם יישאו בנטל סיכוני התפקיד שביקשו לעצמם. היו זמנים שמנהיגי ישראל הביאו זאת בחשבון. בן-גוריון דרש לשבת בראש ג'יפ שהעפיל לירושלים במלחמת העצמאות; משה דיין צעד ללא קסדה כשכדורים שורקים מעל ראשו כשביקר קצינים בגולן במלחמת יום הכיפורים; אריק שרון נהג לקפוץ בעצמו לפגישות בעומק שטח האויב בזמן מלחמת לבנון הראשונה.
מי שרוצה להנהיג צריך לדעת שכפי שהוא זוכה להטבות, כך הוא גם מעמיד את עצמו בסכנה. מנהיגים לא צריכים להיות חסינים לסכנות כשיתר האזרחים חשופים להן.
