קודם כל היה חשוב לטראמפ לכווץ את נתניהו, להחזיר אותו למצבו הטבעי כראש מדינה קטנה, בת חסות. להסיר מראשו את כתר הרברבן, זה שיודע הכל, שנהג בחודשים האחרונים להופיע בפני האמריקאים כמר ביטחון, מאסטר לנושא איראן, זה שבכיסו הנוסחה המנצחת, אביר התחבולות - האיש שאפשר לסמוך עליו שידע להוביל למלחמה קצרה, אפקטיבית, זוהרת מניצחון.
ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
השבוע כשנפגשו בוושינגטון, נתקל ראש ממשלת ישראל בחבורת החמוצים: אנשי הנשיא שמבטם אליו היה חשדני. הוא סיבך אותם במלחמה שרוב הציבור האמריקאי נגדה, ונגד מימונה בידי משלם המיסים האמריקאי. הקסם פג, הקוסם הפך מאוס. רק שלוש שעות לפני פגישתו עם טראמפ התראיין הנשיא האמריקאי ל"פוקס ניוז" ובנימה של זלזול אמר כי "אני לא צריך שביבי יגיד לי את זה (על המודיעין שנאסף על הר המכוש). ביבי אומר את זה כי הוא רוצה שאשאר מעורב. יש לנו את המצלמות הכי טובות. אנחנו יודעים מה קורה שם".
כשאתה חפץ ביקרו של מנהיג, אתה לא מזלזל בו מול פני האומה. המסיבה של נתניהו אצל האמריקאים נגמרה: מול הדמוקרטים שרף מזמן את כל הגשרים. אבל בעת האחרונה, על רקע המלחמה באיראן שמובילה לשום מקום, הוא איבד גם ציבור נרחב מהמפלגה הרפובליקנית. בכל שנות הקריירה שלו התפאר נתניהו כי הוא מכיר היטב את אמריקה, יודע לפצח את צפונותיה. עתה, תחת שרביטו, ישראל איבדה את אמריקה - המעצמה שיחסים חמים וקרובים עימה, הם המרכיב העיקרי בביטחון הלאומי.
טראמפ איננו טוב יותר מנתניהו בכל הקשור לרברבנות ונגע ההיבריס. אלא שטראמפ הוא ראש מעצמה שמספקת לישראל חימושים, הגנה, מוטת כנפיים רחבה, תקציבים למכביר. טראמפ נרקיסיסט ידוע, ואוהב להיות הטווס היחיד המהלך על שפת האגם. השחצנות של נתניהו לא רק הפריעה לו במישור האישי. טראמפ מתעב התרועעות בחברת מי שמתויגים כ"לוזרים", ונתניהו הוא בעיני רבים בארה"ב מפסידן שאיבד את ההילה המנצחת שהייתה לישראל. טראמפ הבין שבכל החזיתות ישראל מתפארת ביכולתה לכתוש, לשטח, להפר הסכמים והפסקות אש, ושכל התחבולות לא מביאות לתוצאות. אין בהן גורם משנה משחק, ומחירי הנפט ממשיכים לעלות - מה שפוגע לא רק בכלכלה האמריקאית אלא גם בזו העולמית.
השבוע נתניהו דפק על השער של הנשיא. טראמפ פתח לו את הדלת אבל לא הושיט אליו את זרועותיו. שפת הגוף שלו והמילים שיצאו מפיו סביב הביקור, העידו שנמאס לו
רמת הקשב של טראמפ היא נמוכה ויש לו הרגל די מגונה לאמץ את הדעה של האחרון שלחש על אוזנו. הוא מתעורר בבוקר ומאיים לפתוח את שערי הגיהינום על איראן ובחלוף כמה שעות אומר שהם דווקא אנשים נחמדים וחכמים. בבוקר הוא חדור ברוח קרב, ולקראת ערב, הוא קורא את הנתונים מהבורסה ומשתגע. הוא לא צריך את זה במשמרת שלו, בטח לא לפני בחירות האמצע.
אורלי אזולאיהשבוע נתניהו דפק על השער של הנשיא. טראמפ פתח לו את הדלת אבל לא הושיט אליו את זרועותיו. שפת הגוף שלו והמילים שיצאו מפיו סביב הביקור, העידו שנמאס לו. לא מן הנמנע שהוא קשוב יותר לקולות הקוראים להטיל הגבלות נשק על ישראל.
אולי מעז יצא מתוק, אולי מישהו שינהיג את ישראל בעתיד יבין שאין מלחמות שמחות, והכרעות עדיף לקבל בשדות המדיניים. ואולי יקום המנהיג שינפח פחות שרירים ויבין את מגבלות הכוח ואת הצורך אחרי כל המלחמות הקודרות לנסות פעם אחת את מסלול השלום ויאפשר לישראל לרקוד מחדש עם אמריקה, עם העולם.
