בהשקעה של 375 מיליון דולר, "האודיסאה" הגיע אל מסכי הקולנוע בכל העולם והפך לאירוע התרבותי של השנה. אבל בישראל זה לא עוד סרט שעוסק בקלאסיקה הגדולה בכל הזמנים. הקהל הישראלי מגיע לקולנוע בזמן מלחמה פעילה, לצפות בסרט שעוסק ישירות בהשלכותיה של המלחמה.
"איליאדה" ו"אודיסאה" הן יצירות מופת אפיות הנחשבות לעמודי התווך של ספרות המערב. הן מיוחסות להומרוס, גדול משוררי יוון, ולאורך שנים רבות עברו כתורה שבעל פה, בפיהם של מדקלמים ומשוררים ברחבי תבל, עד שעלו על הכתב. "איליאדה" היא אפוס מלחמתי המתאר את שנתה העשירית והאחרונה של מלחמת טרויה ו"אודיסאה" היא סיפור השיבה של אודיסאוס המלך הביתה, לאיתקה. שיבה המתרחשת לאורך עשור ומשנה אותו ללא הכר. לא לחינם השיבה מהמלחמה אורכת כמו המלחמה עצמה.
"אודיסאוס" של נולאן. שאלת היסוד "איך חוזרים הביתה" רלוונטית מתמיד
כעת השורות הקצרות של הומרוס הפכו למבע קולנועי מרהיב, בפרשנות חדשה ועם מיטב כוכבי הוליווד. מה קורה לישראלים שנמצאים בהווה מתמשך של לחימה מול המסך הגדול? איך נראית ההתנגשות של העולם העתיק עם המציאות הישראלית? הסיפור הקאנוני פוגש גם אחרי אלפיים שנה קהלים חדשים ברגע שברירי ומורכב כל כך בחיים שלהם כאן.
*
ד"ר עידו חברוני, ראש התוכנית ללימודים הומניסטיים ע"ש לובל במרכז האקדמי שלם, מלמד שנים את ה"איליאדה" וה"אודיסאה". לסטודנטים הצעירים לא קל להתחבר אל הטקסט הנושן, אל האלימות והיצרים שבו, אל המסע המסובך הביתה. החניכה אל תוך טקסטים שעיצבו את התרבות מתבצעת באמצעות ליווי ופרשנות – וזו הייתה המשימה של חברוני. אחרי 7 באוקטובר משהו בתפקיד שלו השתנה. לפתע המרחק בין התלמידים לאפוס העתיק הצטמצם משמעותית. הקלאסיקה הפכה רלוונטית להפליא בעיני השבים משדה הקרב.
במאמר נפלא שפירסם מנסה חברוני לתאר את הרגע הזה, שבו הסטודנטים השבים מהקרב מבינים באופן חדש ומעורר את הומרוס. למאמר הוא קרא "אתנה בירושלים: לקרוא הומרוס אחרי 7.10" והוא נפתח בסיפור קטן. סיפורו של לוחם סיירת מטכ"ל רס"ן אמיר סקורי, אבא צעיר שלמד אצל חברוני את ה"איליאדה". "אני לא מצליח להתחבר לספר הזה", אמר סקורי למרצה שלו, "הכל כאן כל כך זר: הזעם האיום, האלימות הפראית, האלים הלא-מוסריים. מה ייצא לנו מללמוד את זה?" המרצה שיכנע את הסטודנט ששווה להתאמץ בשביל ספר שנוצר במאה השמינית לפנה"ס והתרבות המערבית עדיין מייחסת לו חשיבות גדולה. אל השיעור הבא הגיע סקורי "כמו לוחם מיומן", מתאר חברוני, "הוא מיפה את הטקסט, אסף מידע והצליב נתונים. מכאן ואילך הוא התקיל אותי בשאלות שמעולם לא נשאלתי קודם לכן".
ב-9 באוקטובר, במקום לפגוש את סקורי בקמפוס, ספד לו חברוני בבית העלמין. אמיר יצא עם לוחמיו להגן על יישובי העוטף ונפל בקרב. מעל קברו הקריא חברוני קטע מה"איליאדה". "זה היה הקטע על הקטור", כותב חברוני, "המפקד הטרויאני המסיר את הקסדה המאיימת כדי לבכות ולחבק את בנו הקטן בטרם ייצא לקרב ללא שוב. הומרוס הבין, כבר אז, את הכפילות שבה חייב לחיות הלוחם: היכולת לחבוש את קסדת הברזל כשמגיעה הפקודה, והצורך הקיומי להסיר אותה כדי להישאר אב, בן ואדם". ברגע, הסיפור העתיק הפך רלוונטי מתמיד.
חברוני מתאר כיצד הפסיכיאטר האמריקני ג'ונתן שי, שטיפל בבוגרי מלחמת וייטנאם, נוכח לדעת כי הומרוס והקלאסיקה היוונית הבינו את השפעות המלחמה על נפש הלוחמים טוב יותר מאשר אנשי בריאות הנפש המודרניים. דור הצעירים שגדל על אתוס של "עשו אהבה ולא מלחמה" התקשה להכיל את הפער בין מציאות הקרב האכזרית לחיים האזרחיים. בספריו השתמש שי באפוסים ההומריים ככלי להבנת הטראומה הצבאית והפגיעה המוסרית שחוו הלוחמים בשדה הקרב ובמסע חזרתם הביתה.
נולאן, במידה רבה, הלך בעקבותיו של שי בתיאור מסע הגיבור. המסע של אודיסאוס מתרחש בעיקר בתוך חיבוטי הנפש שלו, בהתמודדות עם מה שראתה, שחוותה ושעשתה. אודיסאוס של נולאן הוא אדם עם טראומה קשה, והמסע שלו הוא מסע פנימי של התמודדות עם האובדן, ההרס והמוות - שחווה ושחולל, וגם עם הבית שהותיר מאחור והשתנה ללא הכר.
מסע הגיבור הוא לא רק מסעו של אודיסאוס, אלא גם המסע של פנלופה ובנה. האישה הממתינה בבית שבתבונתה מנסה לזהות מה ניתן עוד להציל, והבן שגדל על תהילת אביו ואמור להמשיך את דרכו
מסע הגיבור הוא לא רק מסעו של אודיסאוס, אלא גם המסע של פנלופה ובנה. האישה הממתינה בבית שבתבונתה מנסה לזהות מה ניתן עוד להציל, והבן שגדל על תהילת אביו ואמור להמשיך את דרכו – כל אלו אינם חומרים מיוון של המאה השמינית לפנה"ס. אלו חומרים ישראליים להפליא.
גם ההסתאבות החברתית בזמן המלחמה נראית כאילו נלקחה מעמודי החדשות. המחזרים הציניים ותאבי הכוח המנסים להשתלט על ארמונה של פנלופה, אמות המוסר הנשחקות עד דק, והמחזר המשתמט משדה הקרב הוא מי שנהנה יותר מכולם מהמעט שנותר על אדמתה החרוכה של איתקה. הרלוונטיות של היצירה האפית לחיינו מבהילה.
*
"אודיסאה" עוסקת בשאלת יסוד: איך חוזרים הביתה והאם זה בכלל אפשרי? בישראל זו לא שאלה פילוסופית, זה פטיש הדופק על ראשנו בכל יום. מרגע פריצת הגדר והטבח, דרך מאות אלפים שנעקרו מבתיהם המפונים ומאות אלפים נוספים שעזבו בית אל שדה הקרב, ועד החורבן וההרס בשטחי האויב. ולכן שאלת המחיר היא לא רק פסיכולוגית – כיצד המלחמה משפיעה על נפש הפרט – היא בהכרח גם שאלה חברתית ומוסרית.
בניגוד ליצירות מודרניות, "אודיסאה" איננה יצירה אנטי-מלחמתית. להפך. זו יצירה שמכירה בכך שהמלחמה היא חלק מהחיים, ובזה נולאן נותר נאמן למקור באופן מלא. ודווקא בגלל שהיא חלק בלתי נפרד מהיותנו בני אדם – חובה להבין את השלכותיה ולהביט באופן מפוכח בכיעורה. בעוד המלחמה דורשת חד-ממדיות, השיבה היא לנצח מבולבלת, מייסרת ומלאה בסתירות.
הכוח של תרבות גדולה הוא בין היתר לתת מילים למה שלא ניתן להכיל בשפה. להמשיג את הבלתי מומשג. לאפשר לקוראים או הצופים להתמסר לחוויה זרה להם ולהבין מתוכה משהו מהותי. מכונן. בימים שבהם יסודות הקיום מעורערים, תרבות יכולה להיות שפה לנבוכים. זהו תפקידו של המשורר, שמדקלם בעל פה את תולדות המלחמה והשלכותיה מימי הומרוס ועד ימינו. לעיתים בעל פה, לעיתים בשורות קצרות ביוונית עתיקה, ולעיתים במבע קולנועי במצלמת IMAX משוכללת.
לכל דור ודור מספרי הסיפורים שלו והם תמיד יושבים על כתפי הענקים שקדמו להם. התרבות היא נשמת אפה של חברה חופשית, מתפתחת ומתקדמת. היא מאפשרת לאנושות להבין את עצמה בתוך הקשרים רחבים
לכל דור ודור מספרי הסיפורים שלו והם תמיד יושבים על כתפי הענקים שקדמו להם. התרבות היא נשמת אפה של חברה חופשית, מתפתחת ומתקדמת. היא מאפשרת לאנושות להבין את עצמה בתוך הקשרים רחבים. וגם היא, בימים אלו, נמצאת תחת מצור.
בשנות החמישים ביקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון "לתת לעם את כל הטוב והחשוב שיש בספרות האנושית". הוא יזם מפעל מפואר של תרגום הקלאסיקות הגדולות של כל העמים לעברית במסגרת מוסד ביאליק. היוזמה הזאת הניבה יותר ממאה ספרים מתורגמים שראו אור עד היום בסדרת "ספרי מופת מספרות העולם" וראש הממשלה בכבודו ובעצמו עמד בראש צוות ההיגוי שקבע אילו יצירות יתורגמו לעברית.
לקראת חגיגות העשור למדינה הצעירה החליט בן-גוריון להפוך את מפעל התרגום לפרויקט לאומי שאליו רתם את שר החינוך ומיטב החוקרים ואנשי הרוח. תרגום הוא אמנות שכל תכליתה לייצר גשרים, וגם היצירות ההומריות זכו לתרגומים של יוצרים ענקיים בזכות עצמם שהקדישו למשימה הזו שנים ארוכות – שאול טשרניחובסקי ואהרון שבתאי. הם ראו בעבודתם הסיזיפית מפעל חיים, ובסופו של תהליך ארוך ומייגע הם העניקו מתנה תרבותית לקורא העברי.
אוהבים לזכור ולהזכיר את אהבתו ומחויבתו של בן-גוריון לתנ"ך, אך למעשה הייתה זו אהבת אמת לתרבות חיה, וליכולת שלה לפעול על נפש האדם ועל כינון החברה. בניגוד לעמדת הממשלה הנוכחית, המשתמשת בתנ"ך בשביל לייצר תרבות בדלנית ומסתגרת, בן-גוריון ראה תמונה רחבה בהרבה. הוא הבין היטב שדווקא בגלל אתגרי הענק שמולם ניצבת החברה הישראלית, היא חייבת עגלה מלאה – לא רק בתרבות יהודית עשירה, אלא בתרבות איכותית מכל רחבי תבל.
חברה הנאבקת על קיומה אינה יכולה להסתפק בנשק בלבד, היא זקוקה לשפה תרבותית כדי לשמור על אנושיותה ולבנות את עצמה. האם נוכל לדמיין מציאות שבה שר חינוך וראש ממשלה ישקיעו מיליונים בתרגומי מופת מערבית, סינית, יוונית או צרפתית? שיראו ברוח נכס? שיבקשו לצייד לוחמים במטען תרבותי עשיר ומורכב בצאתם למשימות קשות כל כך? מה נוכל להרוויח אם נשיב את התרבות למקום הראוי לה?
לצפות ב"האודיסאה" בישראל אחרי 7 באוקטובר זה לא בידור, זו מראה. מראה למחירי המלחמה על הפרט והחברה, מראה לעלבונה של התרבות שנדחקה אל קרן זווית. אולי אולמות הקולנוע המלאים יעוררו את הסקרנות אל הטקסט הקלאסי ודור המלחמה יוכל להשיב לעצמו פשר בתוך מסעות השיבה העתיקים והחדשים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.26
