השבוע, כמעט במפתיע, התגלה שגם לכוח הפרשנות האינסופי של העליון קיים גבול. אחרי שנים שבהן נדמה היה שאין הוראת חוק שלא ניתן לאזן, לעקם, לקרוא לאורה של תכלית, עקרון יסוד או נוהג חוקתי, ובעיקר – תוך התעלמות מלשונה הברורה, התברר שיש מצבים שבהם קסמו של בית המשפט פג. שלעיתים החוק הוא בדיוק מה שכתוב בו. גם כשהשופטים ממש מעדיפים תוצאה אחרת. איכשהו, זה קרה לבית המשפט דווקא בפסק הדין בעניינו של אלון שמריז ז"ל.
בבוקר 7 באוקטובר, כשמחבלי חמאס הסתערו על יישובי עוטף עזה, החלו לפעול ביחידתו של שמריז כדי לזמנו לשירות מילואים, וביקשו לבדוק מולו בטלפון אם יוכל להתייצב בצו 8. הזימון הפורמלי, באמצעות מכתב, הגיע רק לאחר שמחבלי חמאס חטפו אותו לעזה. שמריז הוחזק בשבי במשך חודשים, אך הצליח בתושייה רבה להימלט משוביו יחד עם שני חטופים נוספים. הוא נדד במשך ימים בין הריסות שג'עייה, עד שנהרג בשוגג מאש כוחות צה"ל.
אלון שמריז ז"ל. מי שמכיר את הפסיקה הישראלית מקבל תחושה עצובה מאוד | צילום: באדיבות המשפחה
הוריו ביקשו שהמדינה תכיר בו כחלל צה"ל. היחידה שלו הרי פעלה כדי לגייס אותו ואף שלחה לו בפועל מכתב גיוס. ונכון שלא התייצב בפועל, כפי שדורש החוק, אבל היה את העניין הקטן הזה שמנע ממנו לעשות זאת: הוא נחטף. פסק הדין שהעליון פירסם בתחילת השבוע אמנם רצוף ביטויי הערכה נדירים לאומץ ליבו של שמריז ולטרגדיה של משפחתו, אלא שבשורה התחתונה קובע השופט מינץ כי "בשל הנסיבות המצערות של חטיפתו" שמריז לא התייצב לשירות המילואים בפועל. מבחינתו בזה נגמר הסיפור. השופט גרוסקופף התנצל על כך שלא ניתן "לעשות צדק" עם זכרו של שמריז, שכן על השופטים לפעול "על פי חוק", והשופטת וילנר הצטרפה והסבירה כי יד השופטים במקרה זה "קצרה מלהושיע".
מי שאינו מכיר את הפסיקה המקובלת בישראל עשוי להתרשם כי בית המשפט שלנו שמרן באופן מיוחד. אלא שמי שמכיר את הפסיקה הישראלית מקבל תחושה עצובה מאוד. הרי עותרים ציבוריים זוכים כאן, פעם אחר פעם, לקבל את מנת הדייסה שבית המשפט עושה מהחוק הישראלי. החוק אומר "פטור"? לבקשת העותרים בית המשפט מוכן לקבוע כי הכוונה היא "מוכרח". החוק אומר "רשאי"? לבקשת העותרים בית המשפט יפרש שהכוונה היא "חייב". כל עותר מקבל מהדייסה הזו. ולמי לא נשאר? מסתבר שרק להורים של שמריז.
*
הבעיה עם פסק הדין הזה אינה שהוא פורמליסטי, אלא שהוא נוקט גישה פורמליסטית דווקא כאן. השופט האמריקאי אנטונין סקאליה הסביר פעם שאי-אפשר לבנות את אמון הציבור ברעיון שלטון החוק באמצעות הכרעה אחת ויחידה. המחויבות לכללים פורמליים, שהיא היסוד של רעיון שלטון החוק, נבחנת לאורך שנים. היא צריכה להתקיים גם כאשר היא מגבילה את השופט עצמו. גם כאשר היא מחייבת אותו לכבד את הכרעותיהן של הרשויות האחרות באישור תוצאה שמוסרית קשה לו איתה.
וזו בדיוק הסיבה שפסק הדין בעניין שמריז מעורר תחושת אי נוחות עמוקה כל כך. הוא הרי כמעט בודד בנוף. קשה להיזכר בהרבה מקרים נוספים שבהם שופטי העליון התבטאו באופן דומה, והסבירו עד כמה הם אינם מרוצים מהתוצאה, ועד כמה היא רחוקה מלהביא צדק לבאים בפניהם, אלא שהמחויבות המוחלטת שלהם ללשון החוק אינה מאפשרת להם לזוז ימין ושמאל.
כאשר הריסון השיפוטי מופיע דווקא במקרה כזה, ותהא ההחלטה לגופה מוצדקת ככל שתהיה, אבל לא בשורה ארוכה של מקרים אחרים – זה נראה פחות כמו פרשנות שבית המשפט בחר לאמץ ויותר כמו פערי מוטיבציה. הרי כשמדובר בעתירות הנוגעות לסמכויות הכנסת והממשלה בית המשפט שמח תמיד לקפוץ ראש לבריכת הפרשנות האינסופית. שם לא נשמע התפייטויות כאלה על הפער בין הדין הרצוי למצוי. איכשהו, במקרים ההם, הדין הרצוי בעיני השופט הוא גם תמיד הדין המצוי שיוצא תחת ידו.
במקרה של שמריז, לעומת זאת, העדיף בית המשפט להצטנף בשקט בפינה הקטנה שהמחוקק הותיר לו, ולא להיאבק על התוצאה הרצויה בעיניו. ובאמת, למה לו לבית המשפט להיכנס כאן לעובי הקורה?
במקרה של שמריז, לעומת זאת, העדיף בית המשפט להצטנף בשקט בפינה הקטנה שהמחוקק הותיר לו, ולא להיאבק על התוצאה הרצויה בעיניו. ובאמת, למה לו לבית המשפט להיכנס כאן לעובי הקורה? הרי אחרי שמריז יבואו אחרים. ובניגוד למאבק שלו ברשויות הנבחרות, שבו הוא זוכה לאהדה גדולה בקרב ציבור מתנגדי הממשלה, כשמדובר במשפחות שכולות אין לבית המשפט כל סיבה להיות הגורם שמכיר בחלל אחד אבל חוטף אש על אי-הכרה באחר. בית המשפט מעדיף לומר שהוא אינו מסוגל להתערב. שזה החוק. שאמנם התוצאה אינה עושה צדק, אבל זה מה שהצבא החליט, וזה לא הוא, זה הם. את האלסטיות הפרשנית הוא שומר למאבקים פוליטיים בממשלה.
*
וזה גם בדיוק הרגע שבו הכנסת יכולה להופיע בשעתה היפה. הכנסת של השנים האחרונות מלאה בדברי חקיקה שנוצרו כדי להתמודד נקודתית עם בעיות שלטוניות כאלה ואחרות שהחוק הכללי לא מצא להן פתרון: ממשלת החילופין, עניינים הנוגעים לכשירותו של אריה דרעי להתמנות לשר, הכשרת ראש הוועדה הקרואה בטבריה להתמודד בבחירות העירוניות ועוד ועוד. מדוע לא תחוקק כעת הכנסת את החוק הפרטני בעניינו של אלון שמריז? הטכנולוגיה הרי קיימת.
בשיטות משפט אחרות השימוש בחוקים פרסונליים כאלה רווח ביותר. כמעט קשה להאמין אבל כמחצית מספר החוקים הפדרלי בארצות-הברית עוסק בדיוק בחוקים כאלה, המבקשים להקל על סבלו של פרט כזה או אחר המתמודד עם נסיבות ייחודיות. גם קנדה, אנגליה, סקוטלנד ומדינות נוספות מחוקקות בכל שנה אחוז לא מבוטל של חוקים כאלה. המקרה של אלון שמריז הוא בדיוק המקרה המתאים להתערבות המחוקק בעניינו של הפרט.
יו"ר הכנסת יכול כבר עכשיו, בזמן הפגרה, להקים ועדה מיוחדת בהרכב שוויוני של קואליציה ואופוזיציה, שתבחן בתוך זמן קצר הצעת חוק נקודתית, צרה ומדויקת. לא חוק שיפרוץ את גבולות ההכרה בחללי צה"ל, ולא חוק שיעשה שימוש בקריטריונים פלואידיים שישאירו מקום לשיקול דעת רחב מדי. אלא חוק שייתן מענה למקרה החריג הזה ולו בלבד, ויעניק לאלון את ההוקרה שלה הוא ראוי.
הסדרה כזו לא תהיה תקדים. בעקבות אירועי 7 באוקטובר הכנסת חוקקה מספר חוקים שנגעו לקבוצה מצומצמת מאוד של מקרים, ואיש לא עתר נגדם בשל היותם פרסונליים. כלליות החוק היא רעיון יפה, אבל אם הכנסת סבורה שנסיבותיו הייחודיות של המקרה מצדיקות זאת, לא צריכה להיות שום מניעה לראות בשמריז חלל צה"ל. אם דווקא פה קצרה ידו של בית המשפט, וכאן מכל המקרים הגיע לקצה גבול יכולתו, הפתרון יכול לבוא ממקום אחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.26
