קשה לדעת אם הציבור הרחב שוב יחזור לראות את הציבור החרדי, הלא-תורם, בדרך שבה תפס אותו בעבר. דברים השתנו בשנתיים-שלוש האחרונות, בעיקר בגלל המנהיגים הפוליטיים; קודם הפוליטיקאים החרדים, ואחר כך אלו שנבחרו כדי לייצג את הערכים הכלל-הישראליים והצביעו הפוך.
עד לפני 7 באוקטובר הרבינו לעצום עין מול ההתבדלות החרדית וחוסר הנכונות שלהם להשתתף. זה פחות הפריע. עצמנו עין מול אוכלוסייה קנאית תוך שאנחנו נאחזים בסיפור על התורה שמגינה עלינו. זה הסיפור היהודי המשותף, אמרנו. הסיפור על התורה לא השתנה. להפך: הוא התחזק. אחרי 7 באוקטובר יותר ויותר מאיתנו חיפשו ומחפשים במה להיאחז. בעוצמה שבכתבים הישנים, בתפילות, בהוא שלמעלה. מה שהשתנה זה היחס שלנו לאלו שטוענים לבעלות על התורה ולבעלות על הגנה בשם התורה – ובאותה נשימה לא מוכנים לתת יד כשדם אחיהם נשפך; אלה שמתבצרים באלימות מול מדינה חבולה, עייפה, נאנקת, שדמותה וצרכיה השתנו והפכו דחופים.
פינוי המפגינים בירושלים
(צילום: עידן בלומהוף)
אולי בגלל זה, בכל פעם שהם משתקים את כבישי המדינה, מבזים חיילים, פורצים לבסיסים או לבית השופט סולברג, רבים מאיתנו שואלים: כמה אכפת להם ממדינת ישראל או משאר בני עמם?
בקונטקסט הזה נתפסים גם האירועים האלימים סביב בית הקפה “בסמטה”, שנפתח באביב האחרון והפך לכאורה לזירת מאבק על צביונה של הבירה. אני כותב לכאורה כי בעיני מי שמביט מהצד זה כבר לא עוד מאבק על צביון או על חופש מדת שיצא משליטה.
מחלוקות השבת בינינו לא השתנו. ממשלות התנדנדו והתפרקו פה בגלל המתח שבין דמוקרטית ליהודית. מטוסי ה-F15 בימי ממשלת רבין הראשונה, המשאית עם המשחן, אותו חלק מטורבינת החשמל, בימי אהוד ברק. זה היה ויהיה. מה שהשתנה זו הדרך שבה אנחנו מפרשים את אותו פער על רקע המציאות העכשווית.
המאבק הנוכחי, גם אם התרחש בבית קפה צדדי בירושלים, נתפס על ידי רבים מאיתנו כ”חיה ותן לחיות” במובן הרחב ביותר שאפשר להעלות על הדעת
המאבק הנוכחי, גם אם התרחש בבית קפה צדדי בירושלים, נתפס על ידי רבים מאיתנו כ”חיה ותן לחיות” במובן הרחב ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זו כבר לא רק זכותו של הציבור הליברלי לאספרסו ועוגת גבינה בשבת. זו זכותו לחיות בכלל. לא להישאר לבד בחזית. זה ה”חיה ותן לחיות” החדש.
עצוב לראות שוטרים מכים יהודים לובשי בגדי שבת, בועטים בהם, משתמשים באלות, ועוד ביום הקדוש. ועדיין, מדד האמפתיה כלפי האוכלוסייה החרדית הלא-תורמת, שנוהגת באלימות, השתנה. כל התנגשות כזו נתפסת בעינינו מיד כחבל שנמתח מדי. כחוצפה בלתי נסבלת.
איך הם, אתה אומר לעצמך, חסרי האכפתיות לגורל אחיהם, מעיזים לנסות להשתתף בכתיבת הסיפור על דמותה של המדינה – ליברלית או שומרת דת, מתפללת או מבלה בקניונים – סיפור שהם לא מוכנים להיות שותפים לשאר החלקים שבו (חוץ מאותו חלק בסיפור שבו הם מקבלים כספים על חשבון אלה שכורעים תחת הנטל).
כשזה הקונטקסט, ההפגנה הזו שפורצת בלב השבת פתאום נראית תפלה. עקרה. רוצים לנסות להיות חלק מהסיפור הישראלי, לריב על שבת, על מדינה דתית או ליברלית, ועל איך מיישבים ביניהם? תהיו חלק מסיפור יותר גדול. סיפור שנוגע לעצם קיומה של המדינה. סיפור של שותפות וגורל ואהבת אחים.
