מכל המקומות בעולם, דווקא אל-עלמיין נבחרה כמוקד לניהול המשא ומתן שסגר את מתווה "מפת הדרכים" לסיום המלחמה בעזה. המקום שבו נערך אחד הקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה אירח הפעם מאבק מסוג אחר: לא על תנועת שריון במדבר, אלא על ההבדל שבין "פירוז", "הוצאה משימוש" ו"אחסנה". לא על מי כבש איזו גבעה, אלא מי יזיז כמה אבנים שמסמנות את הקו הצהוב בכמה מאות מטרים לאחור.
גלריה
פלסטינים ברצועה, אתמול. צה”ל יגלה שכדי לפעול בעזה הוא צריך לעבור מסכת אישורים
(Abdel Kareem Hana, AP Photo/Abdel Kareem Hana)
באישון לילה הודיעו המתווכים מטעם החמאס, חוסאם בדראן וזאהר ג'בארין, באופן רשמי, שהתנועה מקבלת את המתווה. מבחינת מועצת השלום - והדבר גם משתקף בציוצי הנשיא טראמפ - אין צורך כלל לקבל את אישור ישראל, כי מדובר על עניינים הנוגעים רק לעזה, והדברים שנדרשת ישראל לעשות כעת ממילא כבר הוסכמו ואפשר לצאת לדרך. השאלה היא כמובן - הדרך לאן?
על הנייר, יש כאן אירוע היסטורי. חמאס מסכים לראשונה להעביר לגוף פלסטיני אחר את כל תפקידי הממשל האזרחי והביטחוני בעזה, לא להתערב בעבודתו ולהכפיף את הרצועה לעיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד". אתרי ייצור הנשק והמנהרות אמורים להיחשף, להיהרס ולהיאטם. הנשק הכבד אמור לעבור לאחסנה בשליטת הוועדה הלאומית לניהול עזה. בסוף התהליך, אמור להישאר ברצועה רק גוף אחד שמחזיק או שולט בנשק: אותה ועדה.
זה אינו דבר קטן. "אני לא מכיר עוד הרבה מצבים שבהם ארגון טרור איסלאמי מודיע שהוא מוותר על הנשק שלו", אמר גורם בכיר הקשור במועצת השלום. מבחינת המועצה, אסור לישראל לוותר על מה שהוא מכנה "הישג היסטורי" בגלל מה שמכונה שם "הזזה של סימוני הקו הצהוב כ-400 מטרים לאחור". ביטוי שמנסה לייחס חוסר חשיבות וזוטי דברים לשטח שישראל כבשה בעזה מערבית לקו הצהוב המוסכם, וכעת היא נדרשת ליסוג ממנו.
נתניהו. מפת הדרכים היא תבוסה לראש הממשלה
כלומר, בתרחיש האופטימי, ישראל אינה חוזרת ל-6 באוקטובר. חמאס אינו נשאר ממשלה או רשות-ישות שיש לה צבא, צה"ל לא צריך לשלוט בשני מיליון פלסטינים, וכוח בינלאומי בפיקוד גנרל אמריקני עומד בין הצדדים. הנסיגה מן הקו הצהוב לגבול אינה אמורה להינתן מראש, אלא להיות משולבת בפירוק הנשק ובהוצאת המנהרות משימוש. אלא שזה רק התרחיש האופטימי, והאופטימיות, כידוע, תוחלת חייה קצרה לעיתים כמו הזמן שבין פרסום ההסכם לגילוי האותיות הקטנות.
העול על ישראל גדול יותר
האות הקטנה הראשונה היא שהמסמך אינו מתחיל במה שחמאס צריך לעשות, אלא במה שישראל צריכה לעשות. לפני שמתחיל תהליך הוצאת הנשק הכבד משימוש, ישראל נדרשת להשלים "ללא דיחוי" את התחייבויותיה מהסכם שארם א-שייח: להפסיק את הפעולות הצבאיות והחיסולים, לחזור לקו הצהוב המוסכם ולהפעיל מחדש את הפרוטוקול ההומניטרי.
הפרוטוקול הזה אינו מורכב מכמה שקי קמח ומחווה סמלית. הוא מחייב הכנסה של לפחות 600 משאיות ביום, 4,200 בשבוע, ובהן 50 משאיות דלק; תנועה חופשית של המשאיות בין צפון הרצועה לדרומה; שיקום מערכות מים וביוב, בתי חולים, מאפיות וכבישים; פתיחת מעבר רפיח בשני הכיוונים; הכנסת ציוד לפינוי הריסות; הרחבת מחנות העקורים והיערכות להפעלת תחנת הכוח. חמאס אמור במקביל להפסיק כל פעילות צבאית, לרבות גיוס, התחמשות והתעצמות.
מועצת השלום דורשת משני הצדדים שייצמדו להתחייבויות שלהם. העול בכך על ישראל גדול הרבה יותר. ישראל נדרשת להפסקת תקיפות, נסיגה והגדלת הסיוע ההומניטרי לפני הכנסת הנשק למחסנים.
טראמפ בכינוס מועצת השלום. רואה את נתניהו כמחויב לתהליך
(צילום: REUTERS/Kevin Lamarque)
האות הקטנה השנייה היא שמדובר פה על מתווה מסגרת להסכם, שרק בתוך 14 יום יוחלט על לוח זמנים לביצועו, שהוא כמובן החלק הכי חשוב. בשבועיים האלה אמורים להגדיר מהו נשק כבד, מהו נשק אישי, כיצד משביתים רקטה, מי בודק את המנהרות, כמה שטח ישראל מפנה בתמורה לכמה נשק שיימסר, ומה קורה כשאחד הצדדים טוען שהשני מרמה.לפי המתווה, גם אם חמאס לא יקבל את לוח הזמנים, המועצה יכולה להכתיב אותו תוך שבועיים. אבל לא רק לחמאס המועצה יכולה להכתיב: לוח הזמנים קובע שלבים וההדדיות בין הפירוז והנסיגה הישראלית, כלומר הוא כופה גם על ישראל צעדים מרחיקי לכת.
ישראל קבעה שתנאי הכרחי לאיזשהו המשך, לפני יישום ההסכם מאוקטובר, בטח כניסה לשלב ב' במתווה, הוא פירוק חמאס מנשק ופירוז רצועת עזה. שני המונחים האלה כלל לא מוזכרים בהסכם, לא עכשיו ולא בכלל. המסמך דן ב"decommissioning" - נטרול או הוצאה משימוש של הנשק הכבד של חמאס, ובפועל אחסון ולא השמדה. באותיות הקטנות - הנשק לא יימסר לישראל, לא ייצא בהכרח מהרצועה ולא יועבר לכוח הבינלאומי. הוא יישאר בעזה, בידי גוף פלסטיני שהיכולת שלו לעמוד מול חמאס עדיין לא נוסתה אפילו ליום אחד.
גם נושא הנשק האישי הוא שטח אפור. ההסכם מפנה לחוק הפלסטיני. העדכון האחרון שם הוא בחתימת יאסר ערפאת ב-1998, ולפיו רישיון לנשק יינתן רק לאקדחים. על פניו, קלצ'ניקוב אינו יכול להתחפש לנשק אישי, אבל ההגדרה הזאת אינה כתובה במפת הדרכים. מי שמכיר את תעשיית הפרשנויות במזרח התיכון יודע שגם RPG יכול - ביום הנכון ובעזרת המשפטן הנכון - להתגלות כפריט מורשת משפחתי.
פעילות צה"ל בדרום הרצועה
(צילום: דובר צה"ל)
אין במסמך דרישה להגלות את בכירי חמאס או את אנשיו. למעשה, כתוב בו שאסור לכפות עזיבה על אף אחד, מה שאומר חנינה בפועל. אין בו טיפול מפורש בשני מנגנוני המודיעין והדיכוי החשובים שלו - "הביטחון הפנימי" ו"הביטחון הכללי", שפועלים תחת משרד הפנים הפלסטיני בעזה, אבל בפועל הם חמאס באופן מלא. אנשי המיליציות אינם רשאים להשתלב במשטרה, אבל עובדי המנגנונים הקיימים יעברו "סינון", ואסור יהיה לפגוע בזכויותיהם רק בשל השתייכות פוליטית. כך עלול חמאס לצאת מן הממשלה דרך הדלת הראשית ולחזור למנגנון דרך כניסת העובדים.
הכוח המייצב מצידו, לא יהיה משטרה. האחריות לאירועי ביטחון פנים נמסרת לוועדה המנהלת. במילים אחרות - אם נניח המשטרה הפלסטינית החדשה לא תוכל או לא תרצה לעצור אנשי חמאס, צה"ל יגלה שכדי לפעול בעזה הוא נדרש לעבור לא רק דרך האויב, אלא גם דרך כוח בינלאומי וממשל פלסטיני. פעם קראו לזה חופש פעולה, מעתה יהיה צורך לקבוע פגישה כדי להתחיל במסכת אישורים.
ולבסוף, ישנו הסעיף שנתניהו ושופרותיו ינסו להעלים כאילו הוא לא כתוב בפתיחת המסמך: המתווה קושר במפורש את ביצועו ל"נתיב מדיני מהימן" למדינה פלסטינית. הוא אינו מכריז על מדינה מחר בבוקר, אבל הוא הופך אותה מן האפשרות שראש הממשלה נשבע למנוע ליעד רשמי של התהליך שהנשיא טראמפ רואה את נתניהו כמחויב אליו.
פעילי חמאס בעיר עזה. על פי הערכות מודיעיניות, הארגון חותר לתכנן ולהוציא לפועל את 7 באוקטובר הבא
כדי להבין את גודל הפער צריך לחזור רק שנה לאחור. באוגוסט 2025 הציג נתניהו חמישה תנאים לסיום המלחמה: פירוק חמאס מנשקו; השבת כל החטופים; פירוז הרצועה, לרבות מניעת ייצור והברחות; שליטה ביטחונית ישראלית, כולל בפרימטר; וממשל שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית. חודשיים לאחר מכן טראמפ כפה את הההסכם על נתניהו. החטופים ואין-ספור חיילים ישראלים ואזרחים פלסטינים חבים לו את חייהם. הוא קטע מלחמת שולל ללא סוף, שהייתה ממשיכה להשתולל אלמלא הוא.
נתניהו ויתר אז על רוב הדרישות שלו. כעת, מתווה הדרכים מעגן את התבוסה המדינית הזו. אם מודדים את התוצאה לפי התנאים שנתניהו עצמו קבע, קשה לקרוא לה ניצחון מוחלט, אפילו לא ניצחון מוחלש. למרבה המזל, מכונת התודעה כבר הגיעה לאל-עלמיין. יעקב ברדוגו, לאחר תדרוך שקיבל מגורם ישראלי בכיר, הכריז כי "מסתמן הישג היסטורי - פירוז מלא וסיום מלא של שלטון חמאס". ערוץ 14 אימץ את הפרשנות שלפיה אין נסיגה לפני פירוז, למרות שהמסמך עצמו משאיר את סדר הפעולות ללוח הזמנים שטרם נכתב.
מה ימנע מחמאס להתעצם?
ויש עוד גורם, הפעם שקול ורציני - ההערכות העדכניות של קהילת המודיעין על חמאס, שלפיהן בראיית הארגון הוא ניצח את ישראל במלחמת 7 באוקטובר, וכי חמאס לא שינה את סדר העדיפויות שלו וכבר עתה חותר לתכנן ולהוציא לפועל את 7 באוקטובר הבא. ההערכה הזו ומתווה השלום של טראמפ לא תואמים. או שכותבי המתווה הולכו שולל או שאמ"ן טועה בענק. אין גם וגם.
טראמפ מדבר על ההסכם המתגבש לפירוק חמאס מנשקו, שלשום
(צילום: מתוך X לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים )
גם אם חמאס לא בדיוק יושב על עדכון פרטים ב"חומת יריחו" כרגע, הרי גם שם ודאי מספרים לעצמם שאפשר לחתום עכשיו, למסור מעט נשק, להסתיר הרבה נשק, להשתלב במשטרה ולהמתין עד שהאמריקנים יתעייפו. הצדדים אינם מאמינים זה לזה, ובצדק. ההסכם כולו בנוי על הדדיות, אימות ופיקוח. השאלה היא אם המנגנונים האלה יהיו חזקים יותר מן היצירתיות של שני הצדדים בהפרת הסכמים.
מפת הדרכים היא תבוסה לנתניהו והימור, שוב הימור, מבחינת כל השאר. הפרס האפשרי גדול: עזה ללא שלטון חמאס, נסיגה ישראלית מבלי לחזור בדיוק למצב שקדם למלחמה ומעטפת אמריקנית-ערבית שאולי תצליח במקום שבו הכוח לבדו נכשל. אבל כרגע זו עדיין אופציה על הישג, לא ההישג עצמו. החורים גדולים, לוח הזמנים חסר, מנגנון האימות לא נוסה והנשק נשאר בעזה. ואם בסוף יתברר שחמאס אחסן כמה רקטות והסתיר את היתר, ישראל נסוגה והכוח הבינלאומי הגיש דוח מודאג - מועצת השלום תוכל תמיד להתכנס שוב באל-עלמיין. המקום, אחרי הכול, כבר רגיל לקרבות מכריעים.
