1. רגע לפני האסון
44 שנים בדיוק אחרי שעליתי לראשונה לבופור, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, אני חוזר אל המבצר ואל מצוקיו המרשימים ואל הנוף עוצר הנשימה הנשקף ממנו אל הליטני, הסלוקי ונבטיה. דרוך וקשוב לכל רחש, אני פוסע על האדמה הנפיצה הזו במהלכה של הפסקת אש שבירה.
הבופור הוא חלק מהביוגרפיה שלי, לעיתים מודחק ולעיתים חוזר אליי ומזכיר את עצמו בצביטה. במלחמת לבנון הראשונה גויסתי למילואים כקצין במצ"ח. ביוני 82', בסיום 60 ימי שירות, יצאתי עם כמה מחייליי לטיול בארץ הארזים. "חייבים להגיע לבופור ולראות ממנו את לבנון ואת ישראל", זירזתי אותם כשטיפסנו אל המבצר הצלבני, שגובהו 717 מטרים מעל פני הים. אחרי שהתפעלנו מהנוף שהזכיר את שווייץ, הצטלמתי עם שני חבריי למילואים - רס"ל יהושע זאדה ורס"ל יצחק גוס. כעבור כארבעה חודשים, בבוקר 11 בנובמבר 82', הם נהרגו יחד עם 74 חיילים נוספים מתחת להריסות בניין הממשל בעיר צור, שבו שירתנו. מחבל מתאבד התפוצץ במכונית תופת בכניסה לבניין שקרס כולו. אני הייתי בין הבודדים שניצלו.
מי היה מאמין ש-44 שנים אחרי הטיול ההוא, אמצא את עצמי מסייר שוב בגזרת הבופור.
2. האיום מהחלון במטולה
בשבוע שלפני הנסיעה נפגשתי עם אפרים סנה, שהיה מפקד אד”ל (אזור דרום לבנון) בתחילת שנות ה-80 והכיר היטב את דרום לבנון ואת הקשר הישראלי עם הנוצרים באזור. הוא כתב ספר חדש על הנושא, "מצידון לחרמון", וביקש שאקרא אותו. "טעינו כשסמכנו על הנוצרים ועל בשיר ג'ומאייל, לא הבנו את המפה ולמעשה נכשלנו בלבנון", סיכם בספרו. לאחר הפגישה שלח לי תמונה שלו מהבופור, עם דגל לבנון ועליו חתימות שלו ושל גנרל לאחד, מפקד צד"ל. "יום אחד, כשתכבשו את הבופור", אמר בשנת 80' לגנרל לאחד, כשהמבצר עוד היה בשליטת אש"ף, "זה הדגל שהייתי רוצה שיתנוסס שם".
סנה הוא דור אחד לפניי. כשהשתחררתי מהשירות הסדיר ב-1978 הוא היה מפקד 669 והתגורר עם משפחתו במטולה. "כל בוקר, כשפתחתי את החלון בחדר של הבנות שלי, ראיתי את הבופור. במשך שנים הוא היה סמל האיום המתמשך על שלומנו וקיומנו", סיפר.
הפגישה עם סנה, רק שבוע לפני הביקור שלי בבופור, לא נתפסה בעיניי כצירוף מקרים, אלא כחלק מהמקום שתופס המבצר הזה על רצף הפרספקטיבה ההיסטורית הישראלית, סמל הגבורה וגם סמל הנסיגה.
הבופור מכיל בתוכו כל כך הרבה רבדים: גוני הרניק ז"ל, מפקד סיירת גולני שנהרג עם חמישה מלוחמיו בקרב על כיבושו במלחמת לבנון הראשונה, לאחר שהחליף את משה קפלינסקי הפצוע; מנחם בגין, ששאל אם היו להם מכונות ירייה; אריק שרון, שאמר שלא היו הרוגים בקרב; דגל ישראל מונף על הבופור עם כיבושו; חיילים שמעבירים את שירותם הצבאי במוצב המבוטן עמוק באדמה; חיילים שנלחמים ברצועת הביטחון כדי להסיר את האיום מעל מטולה ואצבע הגליל, רבים מהם שילמו על כך בחייהם; אסון המסוקים, שבו נהרגו 73 לוחמים בדרכם בין היתר גם לבופור, שהיה הבסיס להקמת ארגון “ארבע אמהות”, שדרש נסיגה מדרום לבנון עד שזו אכן קרתה לבסוף.
3. נקודה אסטרטגית שולטת
כשהבופור חזר לחיינו, שוב, רציתי לחזור לאותו מבצר צלבני עתיק. סביבי היו ניסיונות שכנוע לוותר על הרעיון: אתה בן 70, תירגע, מסוכן שם, האזור שורץ מחבלי חיזבאללה ורחפני נפץ, למה אתה מתגרה במוות, אבל אני התעקשתי להיות שם וביקשתי מחברי רון בן ישי שיתלווה אליי.
בדרך, ארבע וחצי לפנות בוקר, הכבישים ריקים, השקט מסביב משדר שלווה ופסטורליה למרות נבואות הפרשנים על סוף שבוע לוחמני עם איראן, שאלתי את רון מהו הבופור בשבילו. "לבופור אין חשיבות רגשית בשבילי, למרות שליוויתי את אריק שרון בכל מלחמת לבנון. לא נלחמתי שם, לא הייתי עד לקרבות בבופור, מבחינתי הוא נקודה אסטרטגית שולטת.
"תראה, גם אש"ף לא התבצר בבופור, אלא מחוץ לו. המוצב והמנהרות נבנו למרגלותיו. על הבופור שמרו תמיד. כשמו, 'המבצר היפה' (beaufort), מדובר באמת במבצר יפה שמשקיף על נוף מרהיב. אני נוסע לביקור שלנו מסוקרן מאוד, ובעיקר רוצה לשמוע איך כבשו את הבופור, כי הרי חיזבאללה זה לא אש"ף והקרב היה מאתגר מאוד וקשה".
מנורקין אני מבין שלמדנו איך להתגונן טוב יותר מול איום הרחפנים, ואכן, מספר הנפגעים שלנו ירד משמעותית. מבין הדברים אני מסיק שקיבלנו הזדמנות להצצה נדירה אל מפת הלחימה העתידית
אבל הבופור הוא לא רק נקודה על המפה. החוויות, הטראומות, הפצעים הנפשיים, המשפחות שאיבדו את יקיריהן, כל אלו יושבים איתי במכונית בדרך אליו. כשסיפרתי לאלוף (מיל') משה קפלינסקי על ביקורי בבופור, הוא אמר מיד: "אני מקנא בך. מאוד-מאוד הייתי רוצה להגיע למבצר, אבל לצערי לא מאשרים לי כאזרח לעלות. הבופור הוא פיסת חיים עבורי". גם לקפלינסקי, כמו לרבים אחרים, יש את הבופור שלו.
בניגוד לרון הרציונלי, אני מוצף רגשית. במשך כל הנסיעה רצה בראשי התמונה האחרונה שלי עם שני חבריי למילואים בבופור 82'. שלושתנו צעירים, מלאי חיים ותוכניות, לא מעלים בדמיוננו את האירוע הנורא שיזמן לנו הגורל זמן לא רב אחר כך. שאלתי את עצמי מהו מקור ההשתוקקות שלי לחזור למקום המורכב הזה. ברור לי שלא מדובר בסגירת מעגל. המעגל מבחינתי חסר שניים מחבריי, ולכן לא יכול להיסגר. אם אי פעם אוכל להגיע לצור, כשאניח פרחים במקום שבו נהרגו חבריי בפיגוע בבניין הממשל, תהיה זו סגירת מעגל.
4. "אני רוצה קרב בלי נפגעים"
לא דמיינתי שאחזור אי פעם לבופור, ודאי שלא תיארתי לעצמי מסע שבו מתלווה אלינו תא"ל יפתח נורקין, מפקד אוגדה 36 שהוביל את כיבוש הבופור במאי 2026. את ההודעה מדובר צה"ל קיבלתי במהלך סיור בבסיס רמון, בטייסת F16I, יחד עם אלוף (מיל') עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר לשעבר. מופתע, שאלתי את עמיקם אם יש לו קשר לתא”ל נורקין והוא השיב בשיא הטבעיות: "אכן, בני דודים". אבא שלו ואביו של יפתח הם אחים. שוב צירוף המקרים זקף קומה.
איכנולד עם תא"ל במיל' כהנא במנהרות האסטרטגיות של חיזבאללה בבופור
(צילום: דובי איכנולד)
מפקד הטייסת בן ה-37 מספר לי על הובלת מבנה של עשרות מטוסי תקיפה לאיראן כמעט מדי יום ולילה, על הדבקות במשימה, על תחושת השליחות, על השעות הארוכות באוויר ועל הישיבה בקוקפיט הצר (נתנו לי להתנסות, ואני מודה שישיבה של כמה דקות בלבד רחוקה מלהיות נוחה). הדברים ששמעתי ממנו ומפקודיו מילאו אותי בכוח ובתקווה. עם דור כזה אף אחד לא יוכל עלינו.
שורשי הציונות מגולמים בעץ המשפחתי של הנורקינים. עמיקם, מושבניק מבית שערים בעמק יזרעאל, שלמד בבית הספר החקלאי בנהלל, מספר לי על סבו מצד אמו, שהיה ממייסדי נהלל, ועל סבו מצד אביו, שהיה ממקימי אגודת השומרים יחד עם אלכסנדר זייד. הוא עצמו קרוי על שם בן דודו של אביו שנהרג ממוקש סורי ב-1966.
יפתח נורקין נולד גם הוא במושב בית שערים בינואר 1981, כשנה וחצי לפני מלחמת לבנון. אנחנו נפגשים במצפה בניה, על גבול לבנון, ויוצאים לדרך. במקום לנשום אבק בהאמרים פתוחים, התפנקנו ברכבי היילקס סגורים. במשך שעה וחצי נסענו כחמישה ק"מ, בתוך הסבך. התקדמנו לאט בשבילים מפותלים בתוך הצמחייה הצפופה, וככל שטיפסנו, הנוף הפך יותר עוצר נשימה. ריח המלחמה עודנו באוויר.
הזיכרון שלי מהנסיעה לבופור היה כביש סלול שהוביל אותי ואת שני חייליי מתוך לבנון, דרך צור ונבטיה. מוצב הבופור כלל אז מתחם גדול של מִגננים וגדוד שמגן על המקום. היום אין שם מוצב, מחבלי חיזבאללה מסתתרים במנהרות הפרוסות מתחת לאדמה, אבל איכשהו לא הרגשתי פחד. תא”ל נורקין שידר ביטחון, זיהה כל שבריר תנועה במרחב, הכיר את תוואֵי השטח לפרטיהם, ועדיין, נדמה היה לי שהשקט שסביבנו דרוך.
תא”ל נורקין נוהג, מבטו בוחן בלי הפסקה את הסביבה, מודיע על הפיתול הבא. אני בולע את המצוקים שנצרבו בזיכרוני, הנוף המשקיף אל הליטני הזורם בנחת מזכיר לי את הירדן. הטבע אולי לא משתנה, אבל אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני ארבעה עשורים. עברתי מסלול חיים של משפחה, של ספרים, של זיכרונות, וכמוני, גם ההיסטוריה אינה קפואה בזמן - היא מתקדמת איתנו בפיתולי החיים.
ההרס בדרך למבצר. כל הכפרים נוקו ממחבלים
(צילום: דובי איכנולד)
קצין מרשים, יפתח נורקין. ענייני ושקול, הוא מתאר את התכנון המוקפד של מבצע "מרום הרים" שהוא ולוחמיו הוציאו לפועל במאי השנה. השם לקוח מנבואת ישעיהו: "ברוב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון". למרות בקשתו להזכיר את שמו כמה שפחות, אי-אפשר להתעלם מהיכולות הצבאיות, מהאומץ, מהיצירתיות, מהתחבולות ומפעולות ההסחה שהפגין ובזכותן נפרצו דרכים מפתיעות להגעת הכוחות למבצר, ומההישגים הכל-כך מרשימים של הלוחמים.
תא”ל נורקין הוציא את סיירת גולני לקלעת נמרוד, ושם נבנו מודלים של הלחימה על הבופור. "אני רוצה קרב בלי נפגעים", חזר ואמר לחיילים ולמפקדים, והיה ברור שהוא מרפרר למלחמת לבנון הראשונה ולמחיר הכבד ששילמה אז הסיירת. עכשיו, כשאנחנו נוסעים באותם שבילים שהלכו בהם הלוחמים, דרכים שמפקדי החיזבאללה לא תיארו לעצמם שניתן לנוע בהן, הוא משחזר באוזנינו את הכיבוש מחדש. אני מנסה לתאר את מה שעברו כאן חיילי צה"ל שהלכו רגלית באדמה הבוצית, בלי לדעת מאיפה יצוץ המחבל שיירה לעברם צרורות, ואומר לעצמי שוב ושוב שזהו דור של גיבורים.
5. בתחבולות תעשה לך מבצע
עמדנו על פסגת הבופור. מימיני רון בן ישי, משמאלי תא"ל נורקין ורמ"ט האוגדה תא"ל מרדכי כהנא. רק כשנמצאים פיזית בשטח מבינים את העבודה המופלאה והמסובכת שעשו שם הכוחות הלוחמים. אם בבניית גשרים, הסחות מתוחכמות של חיזבאללה בשטח מאתגר במיוחד או בהתמודדות עם סכנת הרחפנים. כשחלקתי את ההרהורים שלי עם תא"ל נורקין הוא פסק: "אני לא מתעסק בכבוד. אנחנו אנשי עשייה", וחתם את הדיון.
עם תא"ל נורקין בליטני, בנקודה שבה חברו הכוחות להטעיה וממנה טיפסו לבופור באופן בלתי צפוי
(צילום: דובי איכנולד)
חיזבאללה, בעיקר אחרי מלחמת לבנון השנייה ואחרי הנסיגה ב-2000, התארגן כך שצה"ל לא יחצה יותר את הליטני צפונה. עכשיו תא”ל נורקין מסביר איך עשו זאת למרות הכל. בשלב הראשון, הוא מספר, החלו להילחם על הכפר טייבה, שהיה מקרה בוחן חשוב כי הוא נשלט בצורה מלאה על ידי כוח בדר. היו קרבות קשים מאוד. בין צפון הליטני לרכס הסלוקי זו מין אמבטיה שהאוגדה נלחמה בה חודשים ארוכים. הקרב של גולני בלילה חורפי, בלי סיוע אווירי, נועד לאפשר לאוגדה 98 לרדת לליטני ולפשוט על הבופור. בעקבות הקרב הקשה, מקבל אלוף פיקוד צפון רפי מילוא החלטה גאונית לעצור את המבצע, להכניס גם את אוגדה 36 ולתכנן מחדש. היה ברור שחייבים לכבוש את הבופור המאיים על מטולה ואז החל שלב הכנת התנאים.
חיזבאללה הוא ארגון גרילה שפועל בחוליות קטנות של איסוף מידע ואש. אם עובדים לא נכון, גם חוליה קטנה יכולה לעצור חטיבה, מסביר תא”ל נורקין. לכן, הכוחות התחילו בלנקות את סבך הליטני ממחבלים, בעיקר בגדה הדרומית. שבועיים עבדנו לפתוח ציר חדש לגמרי בוואדי אל-מן, הוא מדגיש. חיזבאללה לא האמינו שצה"ל יצליח לחצות את הסבך בנקודה הזאת ולכן הם לא נערכו כמו שצריך.
כשירו עלינו מכיוון פארון, הוא ממשיך, מח"ט גולני הציע שנעשה הטעיה כאילו אנחנו הולכים לסלוקי. לקחתי את גדוד 12 של גולני וחטיבה 7 ובמשך שבוע פרצנו ציר נסתר. צלחנו טנק אחרי טנק, D9 אחרי D9, בלי שיש ציר ובלי שהם ראו אותנו. בבוקר הטנקים היו על הליטני. לקח שבוע לסרוק את כל הליטני ולנקות אותו ממחבלים. אני מבין שכשאני בונה ציר מלמעלה, הם יכולים להגיע אליי מהאגפים, הוא משחזר, ואז סיירת גולני ואגוז עושים מבצע בלתי רגיל, שבו נהרגים 20 מחבלים. ברור לי שאוגדה שלמה שתכבוש שני צירים זה מסוכן מדי, ואני רוצה שגולני יכבשו את הבופור ומדגיש שזה יהיה ללא נפגעים. מבצע מורכב שקשה לתאר את האומץ, היצירתיות והנתינה של הלוחמים.
הבופור
(צילום: דובר צה"ל)
תא”ל נורקין מתאר לרון ולי את המבצע כאילו קרה לפני דקה, מתעכב על תשעת הפצועים ועל הפינויים במהלכו, יורד לפרטי הפרטים של פגיעה ברכב בגזרת שקיף של חיזבאללה. רון, שמכיר כל ואדי, מקשה ושואל, ונורקין מסביר בסבלנות. שוב ושוב עולות מדבריו הגבורה, התעוזה, התחבולה הצבאית שבהן הוביל את האוגדה בדרך לא דרך שהיוותה הפתעה מוחלטת לאויב. ואני חושב לעצמי שהקרב הזה, המבצע הזה, שנבלע בתודעה הציבורית בגלל שהיינו כולנו עסוקים באותו זמן באיראן, עוד יילמד כאחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה בבתי ספר ללוחמה בעולם.
6. להתמודד עם איום הרחפנים
בדרכנו לבופור ראינו איך נערך חיזבאללה ללחימה מולנו, כולל תשתיות תת-קרקעיות שלא היינו מודעים להן. אנחנו נוסעים ורואים פתחי מנהרות שהופצצו על ידי חיל האוויר ועדיין קיימות.
רשת המנהרות הזו מעוררת תסכול. אני מזכיר לעצמי שזוהי ההיסטוריה וזו הציונות. הסבים של נורקין הגיעו לכאן כדי להקים מדינה. חיל האוויר שהכין נורקין בן הדוד תוקף באספהאן, נורקין הצעיר כובש את הבופור, ומי יודע מה ייפול על כתפי ילדיו.
איכנולד, נורקין ובן ישי בליטני, באזור הקרוב לנחל סלוקי
(צילום: דובי איכנולד)
עכשיו הוא מסביר לנו על הרחפנים ששינו את שדה הקרב ואת תפיסת הלחימה שלו. אנחנו צריכים לפעול כך שלא יידעו איפה אנחנו נמצאים, ובמקביל להתארגן מבצעית לפרק את האיום, הוא אומר. מנורקין אני מבין שלמדנו איך להתגונן טוב יותר מול איום הרחפנים, ואכן, מספר הנפגעים שלנו ירד משמעותית.
מבין הדברים אני מסיק שקיבלנו הזדמנות להצצה נדירה אל מפת הלחימה העתידית. בעבר היו אלה מטעני הצד שאיימו עלינו, ועכשיו רחפני הנפץ. מצד אחד, מטפלים בפצצת אטום, ומצד שני - ברחפנים על חוט מתכת.
כשאני חושב על הנכדים והנינים שלי, שיצטרכו להתמודד עם אותן סכנות, אין לי מסקנה אחת חדה וחותכת חוץ מלחזור אל העובדה שאת המשפחה של אבא שלי לקחו לאושוויץ כי לא היה מי שיגן עליהם ולא היה מי שיילחם ברוע הנאצי.
7. שלמה ארצי בלופ
אנחנו נפרדים מתא”ל נורקין ומתא"ל כהנא, שעושה ברצף כמעט שלוש שנים של מילואים, וממשיכים עם הנהג, גם הוא מילואימניק, שמחזיר אותנו לגבול. הוא מספר שב-7 באוקטובר הוא סיים מסלול של סיירת גולני ואיך הורידו אותו ואת חבריו בעין השלושה בלי שהבינו בכלל מה קורה מסביב. רק ארבעה ימים לאחר מכן, כשפתחו טלפונים, קלטו את גודל האירוע. מאז עד סוף השירות הסדיר הוא נלחם בעזה, עלה ללבנון, אחר כך לסוריה ובחזרה לעזה.
כשהשתחרר נסע לטיול הגדול: ארבעה חודשים בדרום אמריקה. בגיל 22 חזר ישר ללבנון בצו 8. הוא לא מתלונן, מדבר בגאווה על השירות, אבל מחכה בקוצר רוח לשנה האקדמית הראשונה שלו בחוגים לכלכלה ופילוסופיה. אני מקשיב, גאה בו, ועם זאת מודאג. הדור שלו עבר בשלוש השנים האחרונות דברים שקשה להבין עד הסוף. שאלתי אותו מה עושים כשהזיכרונות מהמלחמה עולים, מציקים ולא מרפים, והוא השיב: "אני שומע שלמה ארצי בלוּפּ".
אדמה רוויה בדם. רון בן ישי, תא”ל יפתח נורקין ודובי איכנולד
קצין סדיר בגולני המשרת בלבנון כתב במוצאי תשעה באב: "אני והמחלקה שלי כבר 22 יום בפנים, בלבנון, והיציאה רק באופק הרחוק. אנחנו יושבים בקו הקדמי ביותר, במרחק של 15 ק"מ מהגבול וממשיכים להשמיד תשתיות אויב במרחב. וזה מאוד לא קל. הגדוד מתמרן ברצף כבר יותר מארבעה חודשים, והלוחמים שחוקים... תנאים פיזיים מאתגרים מאוד ותחושה מנטלית קשה...
מפסגת הבופור אני מסתכל בעיניים כלות על שיירת רכבי צבא לבנון. כשעברנו בליטני דמיינתי את הסכם השלום, את עם ישראל מטייל בליטני וסביבותיו, עגלות קפה בכל פינה, משפחות מפקנקות, ילדים מטפסים על ההרים הגבוהים. שווייץ זה פה, ליד הבית
"אבל כן, נראה לי שהציבור קצת שכח. שכח שהמלחמה עוד לא נגמרה, שיש עדיין אלפי לוחמים גיבורים שממשיכים להילחם בעומק שטח האויב בעזה ובלבנון, שאותם לא מעניין עוד סרטון בחירות שטחי ורדוד. אותנו מעניין לחזור הביתה בשלום, אותנו מעניין לשמור על המתנה הזאת שנקראת מדינת ישראל, שמבפנים היא מרגישה כל כך מובנת מאליה, אבל כשאתה מסתכל עליה אחורה, מעומק לבנון, אתה מבין עד כמה היא נס שיכול להיעלם כל רגע. אז דווקא עכשיו תזכרו אותנו, הלוחמים שבחזית. כי מכאן, מלבנון, זה ממש ברור שאין לנו ארץ אחרת".
דבריו של הקצין הזכירו לי את אחד הקטעים מהספר “אם יש גן עדן” של רון לשם, שקראתי שוב במשך כל הלילה לקראת הביקור. הבופור שלשם תיאר, שעובד גם לסרט נפלא, “בופור”, מספר את סיפורם של הלוחמים במוצב ב-1999-2000. בופור של פחד ואימה יומיומיים. והנה שיחה בין המספר לחבריו:
"’אז למה אתם פה?’, שאלתי. שתקו. ‘תענו לי’, צרחתי.
"’המדינה בוגדת בנו’, בועז התפרץ, עצבני, ‘אנחנו פה ואף אחד אחר לא מזיז את התחת שלו להשיג רדיאטורים כשאנחנו קופאים מקור, ואף אחד לא דואג לנו לאספקה בזמן, ואף אחד לא טורח להביא לנו מים כשנגמרים המכלים, ולא עוצרים לנו טרמפים כשאנחנו עומדים בצומת קריית-שמונה, אז בשביל מי אנחנו עושים את זה? כבר לא מעריכים אותנו במדינה’".
אז מה השתנה בעצם? תהיתי. לא הרבה. אני הוא זה שהשתניתי, אני כבר לא אותו מילואימניק בן 27. בכל פעם דור חדש נושא את האחריות והמחויבות להגן על הבית. לא המבצר הוא הסיפור, הסיפור הוא עלינו - עם ששולח את בניו שוב ושוב לאותם מקומות כדי שילדיו יוכלו לחיות כאן בביטחון.
8. העיניים של דרום לבנון
בעומדנו שם, על הבופור, המומים ומלאי התפעלות משחזור הקרבות ששמענו, הסתכלתי על המבצר הסלעי שבאופן אירוני, ואולי אפילו קצת ציני, הוכרז לפני כשבועיים על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמי. חשבתי על זה שאנחנו מזדקנים והמבצר נשאר בדיוק כמו שאני זוכר אותו, עומד על תילו, שולט על הטופוגרפיה ואדמתו רוויה בדם. כשצופים משם על מטולה מרגישים את בתי הישראלים בתוך כף היד, וההבנה עד כמה קל להרוג אותם מטלטלת.
ערב לפני הנסיעה קראתי שוב את רון לשם. הספר על רקע פתחי הבופור
(צילום: דובי איכנולד)
עכשיו, עם הכיבוש מחדש, במטולה ובמשגב עם נושמים אחרת והאזור בטוח קצת יותר. כשאנחנו מסתכלים על דרום לבנון מהבופור אני נזכר שבספר החיילים קראו למבצר "העיניים של דרום לבנון". אני חושב על משפט הפתיחה של המפקד לחיילים, אל מול זריחה ראשונה בנוף הלבנוני הנגלה להם: "אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהינום ככה הוא מרגיש. מוצב הבופור".
היום כבר אין מוצב, הוא פוצץ לפני הנסיגה שלנו מלבנון ולא נבנה מחדש. לשם מתאר בספר את מבצע "חומות של תקווה", מבצע הביצורים של המוצב: "עשרות משאיות בטון טיפסו למוצב, יחידות בינוי הרימו גדרות, מתחו רשתות ענק בחזית העמדות – רשתות שנגיעת הטיל בהן תיזום את מנגנון הנפץ במעופו והפיצוץ יתרחש באוויר, במרחק מה מהקרקע, כך שיקטין את עוצמת הפגיעה. הם הקימו קירות בטון ענקיים, גם אמצעי שיבוש אלקטרוניים סודיים התקינו".
ניסיתי לדמיין את ערימות הבטון וההתחפרות למרגלות הבופור, ובמקביל, לאחר שנים, את הפיצוץ של כל הבנייה הזאת. והיום, כשאין מוצב, מה עושים? אם נישאר כאן, האם יתחילו לבנות שוב רשתות תיל? טונות של בטון יישפכו שוב לתוך האדמה? ביני לביני אני תוהה מה יקרה אם יכריחו אותנו לסגת מהבופור וחיזבאללה שוב יישב הכי קרוב למטולה והנינים שלנו יצטרכו גם הם להילחם על הבופור. ממרומי שנותיי וניסיוני, אני רוצה לקוות שצבא לבנון אכן יצליח לעשות קצת סדר במדינה המדממת ובסבך חיזבאללה, והלחימה על הבופור לא תחזור על עצמה. שוב.
אנחנו חייבים להיות חזקים, מהדהד בי קולו של נורקין בדרך חזרה, ואיתו תמונת שיירת רכבי צבא לבנון עם רכבי האו"ם שראיתי מפסגת הבופור. הסתכלתי עליה בעיניים כלות. אולי בכל זאת נרקם איזשהו הסדר עם לבנון. כשעברנו בליטני דמיינתי את הסכם השלום הזה. יכולתי לראות את עם ישראל בהמוניו מטייל בליטני וסביבותיו, עגלות קפה בכל פינה, משפחות מפקנקות, ילדים מטפסים על ההרים הגבוהים ונחשפים לנוף המדהים מסביב. שווייץ זה פה, ליד הבית. זה נראה כל כך נורמלי ושפוי. אולי בכל זאת יש פה אופציה לגן עדן?
איזה פספוס של ההיסטוריה, אני אומר לרון בן ישי, ושנינו מהנהנים.
