באוקטובר 2024 אישרה מליאת הכנסת ברוב של 61 תומכים מול 41 מתנגדים את חוק גירוש משפחות מחבלים. יו"ר הישיבה לא הצליח להסות את מחיאות הכפיים הסוערות של הח"כים במליאה לרגל חקיקת חוק "שתכליתו הרתעה אמיתית - שכל מחבל יידע שהוא חותם לא רק על גזר דינו, אלא גם על גזר דינם של קרוביו". גם מיציע האורחים נשמעו קריאות צהלה מנציגי המשפחות השכולות ונפגעי הטרור שהיו שותפים ליוזמה. הם קיוו שהחוק יקטין את מספר החברים החדשים בארגוניהם.
מפגן הסתה
תהליך החקיקה נמשך למעלה משש שנים. מחקרים בעד ונגד הוצגו. תמיכות וביקורות ציבוריות נשמעו. הכל נטען ונבחן. נוסח החוק שונה שוב ושוב עד שהפך לעשוי. לאחר החקיקה, אף עתירה לא הוגשה לבטלו ושום שופט ביושבו כדן יחיד לא מיהר להקפיאו. ולמרות זאת, עד היום הוא לא יושם ולו פעם אחת.
נטעאל בנדל ואמיר אטינגר חשפו ב"מוסף לשבת" של"ידיעות אחרונות" כיצד הומת החוק בנשיקה ודווקא על ידי מי שהופקד לשומרו בחיים. לא היה זה השר האחראי שהתנגד וסירב לממש את סמכותו. לא היה זה הגורם המבצע שנתקל בקשיים ליישומו (להפך, האחרון החל ליישמו בהתלהבות), וכאמור, לא היה זה שופט שביטל אותו. היה זה עו"ד גיל לימון, המשנה ליועמ"שית, שהשתמש בסמכותו כדי למסמסו. בנדל ואטינגר חושפים כיצד לימון והמונחים על ידו מבצעים זאת - פרוטוקול אחר פרוטוקול - מהשלב שבו מובטח ש"נוציא הנחיות כיצד להתקדם מכאן" ועד שהם נסוגים לבדיקה "בהדרגה".
אין ספק שזה תפקידו כפרשן המוסמך של החוק, מה גם שהחוק הספציפי הזה דרש עבודת מטה רבה לכתיבת הנחיות פעולה בשטח על פיו. אלא שהחשיפה מגלה שמדובר בביטול דה פקטו. זאת אף שהמשנה ליועמ”ש לא עתר לבג”ץ בעצמו (כפי שתיאורטית יכול היה), לא “דאג” שיהיה עותר ציבורי שהוא יוכל לתמוך בעמדתו ואף לא טרח לפרט בחוות דעת מנומקת את הבעיות ביישומו. הוא הסתפק בנוסח השבלוני שבו מסכמים ישיבות. וזה הספיק. זה לב התחקיר: ההבדל בין דיון בחוקתיות חוק בבג"ץ לבין דיון בלשכת היועמ"שית. הראשון פומבי - יש עותר מזוהה, משיבים רלוונטיים, טיעונים מנומקים, הרכב שופטים מוסמך, והחשוב ביותר - הכרעה וצווים שקופים שהציבור יכול לבקר והכנסת יכולה לשנות בחוק. המהלך כפוף לביקורת הריבון שבדמוקרטיה, כדאי להזכיר, הוא העם.
אין שקיפות, אין דיון ציבורי ואין אפשרות לתקן
הדיון בלשכת היועמ"שית הוא ההפך הגמור: אין שקיפות, אין דיון ציבורי ואין אפשרות לתקן ולשנות כי איש אינו יודע. יש רק פרוטוקולים פנימיים שהציבור במקרה החריג הזה למד עליהם בזכות חשיפה עיתונאית מאומצת. זו מהות הנעשה בצללים: אנשיו מקבלים את כל הכוח (הבעייתי גם כך בדמוקרטיה) של ערכאת ביקורת על חוקי הריבון בלי לשלם אף אחד מהמחירים שהיא גובה. התוצאה היא כוח בלי אחריותיות. והרי כבר למדנו שבעוד השקיפות היא חמצן הדמוקרטיה, החשיכה היא הרעל שלה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי זה אותו משרד יועמ"שית שבאותה תקופה ממש תקף בחריפות את צה"ל והמשטרה על גרירת הרגליים באכיפת חוק שירות ביטחון כלפי עריקים חרדים וכפה עליהם צעדים מעשיים בעצמו. שם הדרגתיות וזהירות הן חטא. כאן הן מידות ראויות. ההנגדה מלמדת שלא מדובר במאפיין מקצועי של עבודת אותו משרד אלא בהימנעות לרעה מהליכי משפט שנובעת כנראה מעמדה אידיאולוגית. זה בלתי נסבל.
מנגנון הצללים הזה פועל לא רק בלי בג"ץ אלא גם בלי "בצלם". אין גוף חיצוני ועצמאי שיכול לבקר כוח שלטוני עצום כזה בנסיבות כאלה. וכך, כשהמנגנונים השיפוטיים והציבוריים מושבתים, אפשר להמית אפילו חוק שקם ברוח כה גדולה וברעש כה רם, בקלות ובקול דממה דקה.
