ההיסטוריה האנושית רוויה בתנועות רעיוניות שבהן נפער פער עמוק בין הערכים שנחרטו על דגלן לבין המציאות. אמיתות שונות נישאות בגרון מתחת לכל עץ רענן, אך בפועל - ההתנהלות מנוגדת בתכלית למשנה המוצהרת.
לדוגמה, הסוציאליזם שחרט על דגלו ערך השוויון והקים משטרי דיכוי, ותנועות ליברליות המטיפות לסובלנות, אך מנהלות שיח של הדרה וחרם כלפי מי שאינו מיישר עמן קו.
בישראל המצב אינו שונה. האקדמיה מניפה את דגל החופש המחשבתי אך מייצרת קונפורמיזם; ותנועות דתיות מהללות את האחדות, אך פועלות בפועל להרחבת הפילוג.
שלטים שתלו פעילי "אחים לנשק" של ח"כים שהצביעו בעד חוק הקפאת מעצר עריקים חרדים
(צילום: אחים לנשק)
בפוליטיקה שלנו התופעה הזו פועלת על סטרואידים. ראשי המפלגות מזהירים מפני רשתות השפעה של גורמים זרים המנסים לפרק את החברה מבפנים. אלא שלצערנו, איננו זקוקים לאויבים מבחוץ – יש לנו מספיק מהם בבית. כמעט אין מפלגה שאינה תורמת לריסוק הלכידות החברתית.
על פניו, קשה לטפח ציפיות מהתרבות הפוליטית שלנו. ובכל זאת, ישנה תקווה שבבחירות הכי גורליות למדינה, תהיה התנהלות אחרת. כאשר מרבית המפלגות, כולל החדשות שקמות כפטריות לאחר הגשם, מניפות את דגל האחדות, קיימת דרישה לגיטימית ואזרחית: התנהגו בהתאם.
כאשר מפלגות בעלות מאפיינים אידיאולוגיים מובהקים וקשיחים פועלות להשלטת משנתן על כל החברה, האחדות ממילא מהן והלאה. אך שמפלגות שטוענות לכתר ומבטיחות "לרפא את החברה" פועלות בדיוק הפוך – קשה לסלוח.
אנחנו, האזרחים הפשוטים שלא מאיימים בירידה מהארץ, חשים היטב שהמשך השסע גם ביום שאחרי הבחירות מאיים על עצם קיומנו. ברור כשמש שכל ממשלה צרה – מימין או משמאל – תהיה צרה צרורה לכולנו.
כיצד ייתכן שדמויות כמו חילי טרופר ויועז הנדל, שאין חולק על היותם "מלח הארץ" - מדברות על אחדות, אך מצהירות על נכונותן לשבת בממשלה ציונית צרה?
הגיע העת לתהות על התנהלותם של מספר שחקנים במגרש הפוליטי. כיצד ייתכן שדמויות כמו חילי טרופר ויועז הנדל, שאין חולק על היותם "מלח הארץ" - מדברות על אחדות, אך מצהירות על נכונותן לשבת בממשלה ציונית צרה?
כיצד אצל סמוטריץ השואף שמפלגתו תשקף את המנעד הרחב של הציונות הדתית, הרשימה באה רק מיש"ע .
כיצד הליכוד מצהיר על חשיבות ממשלה לאומית רחבה, אך נצמד לגורמים המטיפים נגד סמלי הליבה המשותפת של הישראליות?
כיצד גוש השינוי מפריחים סיסמאות על ריפוי החברה, אך בפועל מכוונים שוב לממשלה צרה ולא מחליפים דיסקט?
גם התקווה לגוש שלישי שיכפה אחדות מתפוגגת מול מפלי האגו המונעים ריצה משותפת. האכזבה עצומה: ממי שמבטיח פוליטיקה נקייה, מורכבת ומכילה, מצופה להתגבר על מכשולי האגו למען המטרה הלאומית.
כדי לצאת מהמבוך החשוך הזה, נדרש מנהיג בעל שיעור קומה. גדי איזנקוט יכול וצריך להיות האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון. לשם כך עליו לקום ולומר בקול צלול וברור כי: "האיומים מסביב והאתגרים בבית מחייבים אותנו לשלב ידיים ולהותיר את המשקעים מאחור. לא ניתן לשקם את החברה הישראלית עם ממשלה צרה. אם תוצאות הבחירות יאפשרו לי להוביל, אקרא לליכוד להצטרף לממשלתי. תנועת הליכוד אינה שייכת לאיש אחד; היא מייצגת מאות אלפי אזרחים נאמנים – ואסור להחרימה".
קריאה אמיצה כזו תתכתב בדיוק עם זעקתו המרגשת של אותו קצין מילואים שאמר: החרמת הליכוד – היא פסילת חצי מהפלוגה שלי. הגיעה השעה שהפוליטיקאים יעלו לרמת הלוחמים בשטח.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.08.26
