טארגאריין.
"העולם לא מורכב מאטומים, הוא מורכב מסיפורים", כתבה המשוררת והאקטיביסטית האמריקאית מיוריאל רוקייזר בשירה "מהירות החשכה". העולם הפוליטי, כפרפרזה וכו', לא מורכב ממנדטים. לפני שאנשים בוחרים בפרצופים עם מדיניות, הם מצביעים לעצמם. לסיפור שהיו רוצים להיות חלק ממנו.
כבר שלושה עשורים אנחנו חיים את סיפורו של ההוא, אחיו של גיבור אנטבה, שכמו נולד להגן עלינו. נתניהו מפליא לתאר את הסיפור הזה תוך פירוט הדמונים שנגדם יצא למסע חייו.
גדי איזנקוט בנימין נתניהו
(צילום: REUTERS/Nir Elias, REUTERS/Ronen Zvulun)
זה סיפור כל כך מוצלח, שממזג בין האישי ללאומי, עד שבעיני רבים הפך חסין מסתירות ואסונות יומיומיים. כל כך מוצלח עד שבמערכה הראשונה עם איראן גם מתנגדי נתניהו הרגישו משפחת טארגאריין, רוכבים על דרקונים יורקי אש.
טרילוגיה.
אבל משהו קרה לו, לסיפור הזה. הוא הזדקן, בריאותו הידרדרה. הוא נשחק עד דק בידי המספר. חלקים בו שפעם חיבבנו הפכו פחות חינניים, חלקים בו הפכו מסוכנים. קול הבריטון שבו הוא מסופר הפך פחות נעים. ובעיקר הוא התרוקן מאמינות: אסון הבוקר ההוא ומה שבא בהמשך לימדו אותנו שגיבור העלילה, למרות המתואר על גב הכריכה, לא נולד להקריב את עצמו בשבילנו. או סתם להגן עלינו.
ומפה לשם נשארנו עם סיפור שקשה להזדהות איתו. מה לנו ולאיש עם שבעת המעונות שבשעת חירום מסתתר במקלט אטומי? עשית לנו, העם, מקום לידך במקלט? רשמת אותנו איתך בטאבו באחד הנכסים?
לא, לא, הטריולוגיה הזו עם הכריכה הבלויה, ישנה מדי, מזיקה מדי, ובעיקר כבר לא עובדת מדי. איך אמר פעם נתניהו לגברת ההיא מקריית-שמונה? את משעממת אותנו. אז אותו דבר.
עדכני.
והנה, בתהליך מקביל, סיפור עדכני נולד בישראל:
גדי איזנקוט, הגולנצ'יק מגדוד 51, הרמטכ"ל, בן יוצאי מרוקו, האיש ששילם את היקר מכל, שאיבד את בנו במלחמה האחרונה ואיבד שני אחיינים, יוצא למסע תיקון בחברה הישראלית.
נורא לצמצם טרגדיה אישית לסיפור שמניע עם לקלפי. ובכלל, זה סיפור הרבה פחות נוצץ ממה שהורגלנו. אין בו אמריקה. הבטחות מפוארות. או נאומים עם סטנדינג אוביישן. אפילו הגיבור לא נראה גיבור. פגשנו כריזמטיים ממנו.
ועדיין, הסיפור הזה אותנטי, והוא בעיקר אנחנו. הוא מספר את העם שהפכנו להיות. את הכאבים שנצטרך לסחוב. את היעדים הקטנים, המציאותיים, של עם שלומד ללכת מחדש. למשל להניח ראש באוטו לרגע, עד לקרב הבא. הדמעה של איזנקוט זה משהו שאנחנו יכולים לעבוד איתו כעלילה שמתארת גם אותנו.
כשד"ר משה כהן אליה מ"הפטריוטים", מספר על חמישה חברים שפגש, אנשי ימין, מזרחיים, שמתכוונים להצביע איזנקוט, הוא מתאר את הסיפור החדש בחברה הישראלית. כשינון מגל, דובר הסיפור הישן, מלגלג על כנס מוצלח של איזנקוט בקריית-שמונה, גם הוא מתאר את הסיפור החדש, רק מפחד.
בסיפור של איזנקוט אין דרקונים שמכחידים אויבים תנ"כיים. זה לא הארי פוטר. הסיפור שלו שובר לב, מיני רבים בעת הזו, שמתאר את ישראל החבולה, שמלקקת את פצעיה. בסיפור שלו אין הבטחה לסוף טוב. אולי רק שיהיה פה מישהו שהוא בעדנו.
זה לא הרבה וזה המון.
נפולת.
268,509 ישראלים עזבו בשלוש השנים האחרונות/ אפשר לקרוא להם, כמו רבין, נפולת נמושות/ אפשר - לקוחות מיואשים, שבואו נראה איך מחזירים/ ואפשר, אם אתה מפלגת השלטון, לסכם אותם כשבעה מנדטים שצריכים להיות מורחקים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.26
