השיח הישראלי מתנהל בתווך שבין מה שהשמאל מכנה "מכונת הרעל" לבין מה שהימין מכנה "ערוצי התרעלה". לקראת הבחירות, כאשר כל מפלגה מבקשת לבדל את עצמה - צפוי לנו המשך מסחרר של מירוץ חברתי אל התחתית.
מנסור עבאס, יואב סגלוביץ'
(צילום: יובל חן, אלכס קולומויסקי)
המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) בוחן את היחסים בין חלקי החברה בישראל באמצעות "מדד הקרבה", שבודק את היחס של הישראלים לעשר קבוצות. מתברר, ששתי הקבוצות הכי פחות אהודות על הישראלים (וזו לשון נקייה) הם הערבים והחרדים - כשהחרדים במקום האחרון.
בצד ההיבטים החברתיים הקשים, לריחוק הרגשי הכלל-ישראלי כלפי שתי הקבוצות יש גם היבטים פוליטיים: כל אחת מיוצגת באמצעות מפלגות מגזריות אשר מוחרמות דה-פאקטו על ידי שחקנים רבים במפה הפוליטית: החרדים, כל עוד הם סרבני גיוס, אינם אפשריים כשותף לממשלת מרכז; הערבים, כל עוד אינם ציונים, נידונים להישאר באופוזיציה כמעט בכל ממשלה. המשמעות הקשה היא שכשליש מאזרחי ישראל מוקעים כבלתי לגיטימיים לשותפות בממשלה עתידית על ידי חלקים נרחבים בעם.
דווקא תקופת הבחירות יוצרת הזדמנות לתיקון חברתי מסוים, באמצעות מהלכים נועזים של חציית קווים בין מגזריים. סנונית אחת כבר מבשרת אפשרות של אביב: אם מנסור עבאס ויואב סגלוביץ יצליחו להסכים על צירופו של האחרון למפלגת רע"מ, ייסדק הדימוי המאיים של "מפלגה ערבית" בדלנית. אם השר הבא לביטחון פנים יהיה אדם מוכשר למשימה, שנבחר לבצעה באמצעות פלטפורמה אזרחית שרוב בוחריה ערבים – הרווח לכולנו עצום, ויגדל אם זו תהיה ממשלה שבה שותפים גם גורמי ימין.
מהלך דומה אפשר שיקרום עור וגידים בציבור החרדי. למרות אחדות השורות המפורסמת של הציבור החרדי מאחורי "גדולי הדור", חרדים רבים אינם מרוצים מהמצב הקשה אליו נקלעו. הרטוריקה הקשה של ההנהגה החרדית, הפניית הכתף השערורייתית למאמץ הלאומי בהגנה על המדינה, ההתחמקות המתמשכת מאורח חיים יצרני ומכובד, היעדר השכלה חיונית למאה ה-21 והעוני והבידול הנלווים לכל אלה - אינם תואמים את הבחירה החופשית של עשרות אלפי חרדים. לא יהיה זה מופרך לקבוע כי מדובר בקבוצה שגודלה לפחות שני מנדטים חרדיים.
התארגנות של החרדים המעוניינים בעבודה וגם בגיוס, בהנהגת הרב דוד לייבל (ובאמצעות רשת "אחוות תורה") היא כבר עובדה. מתוך החברה השמרנית נשמע קול חרדי אותנטי שמבין שעל החרדיות להגיב למציאות ולהתחבר למרחב הציבורי הכללי. אלו חרדים שמעוניינים לממש את האידיאל של "תורה עם דרך ארץ", מבלי שיראו בכך אילוץ או ויתור. אף שהם שמרנים בהשקפותיהם ובאורחות חייהם, הם מבינים ששמרנות יתרה מביאה לניוון, כזה שתוצאותיו כבר ניכרות היטב בחלקים של המגזר.
חוסר שביעות הרצון של חלק מהחרדים מייצוגם הפוליטי הוא עובדה: על אף שאוכלוסיית המגזר מוכפלת בכל 20 שנה, ייצוגו הפוליטי בקושי צומח. המנדטים זולגים כבר היום למפלגות כלליות, ובכך מוחמץ המסר של שותפות אזרחית. אם תקום מפלגה חרדית חדשה - על השולחן כבר נמצאת התארגנות קונקרטית שנקראת "הציבור החרדי" - היא לא תוכל לעבור את אחוז החסימה ולכן טבעי שתרצה להצטרף למפלגה קיימת. כך, אפשר שבכנסת הבאה יכהנו חרדי או שניים מטעם מפלגה לא סקטוריאלית, שיקדמו סדר יום חרדי משתלב.
על פניו מדובר בשינויים קטנים - מנדטים בודדים שחוצים את הגבולות הבוהקים שמפרידים בין קבוצות הזהות שמפלגות אותנו. אבל ערכם האמיתי הוא ביצירת סדק בתיוג האוטומטי של ה"אחרים" האולטימטיביים בישראל - החרדים והערבים. מותר לקוות שהמשך מגמה כזו יאפשר חיזוק של המכנה המשותף הישראלי - אזרחות.
הכותב הוא נשיא JPPI ופרופ' (אמריטוס) בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.26
