כל אישה שמודיעה על הצטרפותה לחיים הפוליטיים מביאה עמה הרבה יותר מעוד שם לרשימה. היא מביאה סיכוי נוסף לשנות את פניו של מרחב ציבורי שעוצב במשך שנים בעיקר בידי גברים, בהתאם לניסיון חייהם, לסדרי העדיפויות שלהם ולכללים שהם עצמם קבעו.
(shutterstock)
לכן הצטרפותן של נשים חדשות לפוליטיקה מעוררת תקווה אמיתית. לא משום שנשים הן בהכרח מוסריות יותר, מקצועיות יותר או ראויות יותר מגברים. נשים אינן מקשה אחת, ואין ביניהן הסכמה אוטומטית על מדיניות, ביטחון, כלכלה, דת ומדינה או זכויות אדם. התקווה נובעת מעצם הרחבת מעגל המשתתפים בקבלת ההחלטות - מהאפשרות שקולות, ניסיון חיים ונקודות מבט שהיו חסרים סביב השולחן יתחילו לקבל מקום.
במשך שנים נהוג היה לדבר על "תקרת הזכוכית": אותו מחסום בלתי נראה המונע מנשים מוכשרות להתקדם לעמדות הבכירות ביותר. אלא שעבור נשים רבות, התקרה היא אפילו לא המכשול הראשון. לפני שהן יכולות להתנגש בה, עליהן להיחלץ ממה שמכונה "רצפת הבטון".
רצפת הבטון היא כל מה שמקשה על נשים להתרומם מלכתחילה: חלוקה לא שוויונית של האחריות לבית ולמשפחה, רשתות כוח גבריות וסגורות, היעדר משאבים וקשרים, ביקורת מוגברת על המראה, הגיל, הקול והסגנון, והידיעה שכל טעות שלהן עלולה להיתפס כהוכחה לכך שנשים אינן מתאימות - בעוד שטעות של גבר נתפסת בדרך כלל כטעות של אדם אחד.
בפוליטיקה רצפת הבטון קשיחה במיוחד.
זו הסיבה שעצם ההחלטה של נשים להיכנס למערכת הפוליטית היא צעד אמיץ. אבל אסור לנו להסתפק במחיאות כפיים לנשים האמיצות שפרצו פנימה. חברה שוויונית אינה אמורה להתבסס על כך שנשים יוצאות דופן יסכימו לשלם מחיר יוצא דופן. המטרה צריכה להיות שינוי התנאים עצמם.
ייצוג הולם של נשים הוא בראש ובראשונה עמדה ערכית. נשים הן כמחצית מהציבור, ולכן הדרתן ממוקדי ההכרעה אינה רק בעיה של נשים - היא פגם דמוקרטי. פרלמנט, ממשלה, מועצה מקומית או הנהלה ציבורית שאינם משקפים את החברה שעליה הם מופקדים, אינם יכולים לטעון ברצינות שכל הציבור מיוצג סביב השולחן.
אך המשמעות אינה רק ערכית. היא גם מעשית מאוד.
מי שיושבים בחדר קובעים לא רק כיצד ייפתרו הבעיות, אלא אילו בעיות ייחשבו מלכתחילה לראויות לטיפול. כאשר נשים נמצאות במוקדי קבלת ההחלטות, נושאים שהוגדרו במשך שנים כ"פרטיים" או שוליים יכולים להפוך לסוגיות ציבוריות: ביטחון אישי, אלימות במשפחה, טיפול בנפגעות ובנפגעים, בריאות נשים, פערי שכר ופנסיה, מסגרות לילדים, אחריות טיפולית והשתלבות נשים בעמדות בכירות.
ייצוג הולם משפיע גם על אופן קבלת ההחלטות. מערכת המורכבת מאנשים דומים, שהגיעו מאותן רשתות חברתיות ומקצועיות וחוו מציאות דומה, עלולה לפתח עיוורון קבוצתי. גיוון אינו קישוט. הוא מנגנון המרחיב את טווח השאלות הנשאלות, מציף השלכות שלא תמיד נלקחו בחשבון ומכריח את המערכת להתמודד עם מציאות מורכבת יותר.
לנוכחות של נשים בפוליטיקה יש גם משמעות לדור הבא. ילדות ונערות שרואות נשים מנהיגות מפנימות שהמרחב הציבורי שייך גם להן. ילדים ונערים לומדים שסמכות, הנהגה ומומחיות אינן תכונות גבריות. זהו שינוי עמוק באופן שבו חברה מדמיינת כוח ומנהיגות.
איילת רזין בית אורעם זאת, מספר הנשים אינו המדד היחיד. אין די בשיבוץ נשים במקומות לא ריאליים ברשימות, בהצגתן בחזית הקמפיין או במינוין לתפקידים נטולי סמכות ומשאבים. ייצוג הולם נמדד בהשפעה ממשית: במיקום ברשימה, בתיקים הניתנים להן, בחברות בקבינט ובוועדות המרכזיות, בתקציבים שעליהם הן מופקדות וביכולת שלהן לעצב מדיניות - ולא רק להסביר אותה לציבור.
כל אישה המצטרפת היום לפוליטיקה סודקת עוד קצת את רצפת הבטון. אבל האחריות להמשיך ולפרק אותה אינה מוטלת עליה. היא מוטלת על המפלגות, על התקשורת, על מוסדות המדינה ועל הציבור כולו.
הצטרפותן של נשים נוספות היא סיבה לתקווה. עכשיו צריך להפוך את התקווה הזאת - לסטנדרט דמוקרטי מחייב.
הכותבת היא עו"ד, מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
