לחלק מהציבור כבר אין סבלנות לחכות להחלפת הממשלה הנוכחית. התהליכים הפנימיים המסוכנים והמצב הביטחוני והמדיני הבעייתי גורמים להם לחכות בכליון עיניים לרגע שבו, כך הם משוכנעים, ינצחו בקלפי, ויחזירו סוף-סוף את השפיות למדינת ישראל. אלא שמדובר בטעות.
ראשית, זו טעות משום שזה פשוט לא מה שיקרה. ישראל עומדת בפני תקופה מאתגרת מאוד, ולו רק משום שהעולם כולו עומד בפני תקופה כזו.
אי-יציבות הפכה לנורמה החדשה: הטכנולוגיה מתקדמת בקצב שאיש לא יכול לצפות את השלכותיה, ומדינות לאום הולכות ומתערערות מול שילוב של גורמים מסוכנים מבית ומחוץ. ישראל, כחלק מהעולם וכמדינה הפועלת באחד האזורים הכאוטיים בתבל, תיאלץ להתמודד עם כל האתגרים הללו.
שנית, התהליכים שהובילה הממשלה הנוכחית גבו מחירים כבדים, שאת רובם עוד לא התחלנו לשלם. בראשם: הצניחה בתמיכת הציבור האמריקאי בנו.
שלישית, הבעיות הפנימיות בחברה הישראלית גדלו לממדים כה נרחבים, עד שההנהגה הבאה תהיה חייבת להיות הראשונה זה שנים שנאלצת לשים לכך סוף.
אחרי כל כך הרבה שנים, חוסמי כבישים יצטרכו לעמוד לדין ללא משוא פנים, בין אם הם משתייכים לצד הזה של המפה הפוליטית ובין אם לצד האחר.
פינוי הפגנת החרדים וחסימת הכביש בצומת גנות
(צילום: שאול גולן)
גם האוטונומיה החרדית שמשאירה כה הרבה אזרחים ישראלים ללא זכויות מלאות וללא חובות מלאות, כמעט במין גטו אזרחי, תצטרך להתפרק. הפירוק ההכרחי הזה, לטובת המדינה כולה ולטובת הציבור החרדי עצמו, לא יעבור בשקט. בתוך כך, ארגוני הפשיעה בחברה הערבית יצטרכו לרדת על הברכיים ולהתפרק מכוחם, או לכל הפחות ממצבורי הנשק האין-סופיים שעומדים לרשותם. אם מישהו חושב שזה יעבור חלק, שיהיה לו בהצלחה. ולבסוף, נהיה חייבים להשיב את האיזון בין הרשויות, אף שלרוב הנציגים היה ויש אינטרס ברור למסמס את אי-ההסכמות ולהמשיך לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה. אך אם לא נטפל בו עכשיו, הוא פשוט יתפוצץ לנו בפנים.
כל אלה הם אתגריי העשור. אך בגלל שהם הוזנחו כה הרבה זמן, הם התגלגלו כולם יחד לפתחה של הממשלה הבאה, ולא קיימת עוד הפריבילגיה להמשיך ולגלגל אותם הלאה.
עוז בן נוןהבטחת השפיות היא בדיוק האשליה שעומדת להתפוצץ לציבור הישראלי בפנים. ארבע השנים הבאות לא יהיו שנים שפויות, הן יהיו שנים קשות של מאבק. אבל הן כן יכולות להיות שנים שבהן הציבור שאכפת לו נלחם כתף אל כתף, לא רק בשדה הקרב, אלא גם בשירות המדינה, במרחב הכלכלי ובזירה הדיפלומטית, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לילדינו.
הממשלה הבאה תהיה ממשלה של דם, יזע ודמעות. השפה הציבורית והחברתית שתחזיק אותה חייבת להיות שפה שמביטה ישירות אל האתגרים העצומים, ולא מספרת לעצמה סיפורי בדים על "קלות" או על איך הכול יעבור חלק.
כולם עסוקים בשאלה איך להשיג את ה-61 ולפתור את בעיית הייצוג. אבל השאלה החשובה בהרבה היא: איך בונים את האתוס שיאפשר לציבור ולמנהיגיו לשרוד תקופה רוויית שערוריות, אתגרים ותסכול אזרחי?
את האתוס הזה אנחנו חייבים לכתוב עכשיו.
