לו השיח הפוליטי היה מתרכז במה שחשוב, הדיון הציבורי השבוע היה סביב סוגיית העתיד של עזה. שכן לראשונה מאז פתיחת המלחמה פורסמה בפומבי תוכנית ממשית מטעם "מועצת השלום", שנתמכת על ידי ארה"ב ומדינות נוספות, להחלפת שלטון חמאס ולשיקום הרצועה באופן שאמור להבטיח ביטחון לישראל ותקווה לחיים מתוקנים עבור העזתים ברצועה.
הרמטכ"ל בסיור גזרה ברצועת עזה
(צילום: דובר צה"ל)
מן הסתם, וכרגיל במזרח התיכון, לצדדים המעורבים יש תפיסות שונות של התוכנית, ובכל מקרה אי אפשר לומר באופן נחרץ מה נכון לעשות – אבל חייב להתעורר דיון ציבורי, ומוכרחים לשמוע את דעתם של הפוליטיקאים המתמודדים לראשות הממשלה בסוגיה הזו, אחרת אנחנו עלולים להחמיץ הזדמנות לממש את מה שהוא-הוא הניצחון בעזה: החלפת שלטון חמאס, ניקוי הרצועה מנשק מסוכן, ותחילת עידן חדש בעזה, כשצה"ל בכל מקרה ערוך סביב הגבול.
ביסוד התוכנית של "מועצת השלום" עיקרון פשוט: חמאס יתפרק מנשקו ויפקיד אותו תחת שמירה של ממשלת טכנוקרטים, שתתחיל לפעול לשיקום הרצועה בתמורה לנסיגה הדרגתית של צה"ל. התוצאה הסופית צריכה להיות ממשלה פלסטינית, ללא חמאס, המתנגדת לטרור ושולטת על עזה כשהיא מפורזת תחת פיקוח בינלאומי. לו היו אומרים לנו בתחילת המלחמה שכך היא תסתיים, זה היה נשמע כמעט כפנטזיה.
אלא שהדברים אינם פשוטים, וכאן נדרשת הכרעה מנהיגותית, שכאמור לא נשמעת מפי איש מהמועמדים שמעדיפים לחמוק מהנושא. הסוגיה הראשונה היא עקרונית: האם ישראל בכלל רוצה לסגת מרצועת עזה, גם אם יובטח לנו שם שלטון פלסטיני עצמאי שלא יסכן אותנו והוא מגובה בכוחות בינלאומיים? העובדה שנתניהו לא מציג את המתרחש סביב "מועצת השלום" כהישג, מעידה שבממשלה הנוכחית מעדיפים את המשך המצב הקיים, שבו ישראל אוחזת ב-52 אחוזים מהרצועה ותושביה נותרים ללא שיקום ועתיד, על פני פתרון מדיני.
הסוגיה השנייה היא אם ישראל תהיה מוכנה לסגת במקביל לתהליך פירוק הנשק, או אפילו לפני השלמת פירוק חמאס מנשקו, כדי להניע את התהליך? או שמוטב לדרוש קודם כל פירוק מוחלט של נשקי חמאס, אף שממילא הארגון כבר ממוטט ואינו מחזיק ברקטות אלא בעיקר בנשק קל.
מובן מאליו שעדיף שהם יתפרקו קודם, אבל הניסיון, והמציאות המזרח-תיכונית, מוכיחים שהדברים מורכבים יותר. גם לארה"ב קשה להכניע את איראן. גם בלבנון דרשנו קודם כל את פירוק חיזבאללה כשהנשיא שלהם הציע לישראל שלום, ולבסוף ויתרנו (אבל איבדנו גם את המומנטום להסכם שלום).
יתרה מכך: במידה רבה יהיה קל יותר לפרק את חמאס מנשקו ולצמצם את השפעתו על העזתים תוך כדי תהליך של נסיגה הדרגתית ושיקום הרצועה, שכן כך גם לעזתים יהיה ברור שחמאס הוא הגורם המעכב שיקום והתמיכה בו תדרדר עוד יותר. ולא פחות חשוב: אין דבר כזה ביטחון במאה אחוז ולכן לא צריך להיבהל גם אם חמאס ישמור בידיו כמה נשקים. ביטחון אמיתי נשיג רק כשיהיה בעזה הסדר פוליטי מגובה במעורבות בינלאומית, כשצה"ל בכל מקרה יישאר ערוך מחוץ לגבול הרצועה.
ישראל צריכה אומץ מנהיגותי שיתבטא גם בנכונות לנסיגה הדרגתית אפילו לפני פירוק מלא כדי להניע את התהליך. זו גם הזדמנות לשקם מעט את מעמדנו הבינלאומי ולהצטייר בעולם כמי שמבקשים ומציעים גם פתרונות, ולא רק מלחמות.
