יש מאבקים חברתיים שזוכים למומנטום. שבזכות עבודה מאומצת ושותפויות רחבות מצליחים להיכנס אל מחזור הדם החברתי ולהשפיע. כך ייצוג של נשים במוקדי הכוח הוא דרישה נפוצה שתופסת תאוצה לקראת הבחירות הקרובות.
השבוע הציג יו"ר ביחד, נפתלי בנט, ארבע נשים חדשות שהצטרפו למפלגה: ברוריה נעים, אסתי קובו, עו"ד אורלי הראל ואולסיה קנטור. המועמדות מעלות את מספר הנשים שהצטרפו ללפיד ובנט ל-17. גם איזנקוט, יו"ר ישר, הודיע על הצטרפותן של הפעילה החברתית יפה טבג'ה וראשת המועצה האזורית דרום השרון אושרת גני גונן. נכון לעכשיו, שמונה מ-13 חברי הרשימה הן נשים – יותר מ-60 אחוז. איזנקוט אף התחייב לרשימת ריצ'רץ' – נשים וגברים לסירוגין. רשימת הדמוקרטים לכנסת כבר בנויה באופן זהה, כשאת המקום הראשון בפריימריז קטפה ח"כ נעמה לזימי.
ראשון בין שוות: בנט עם המצטרפות החדשות למפלגתו. המועדון הסגור טרם נפרץ
במפלגות הקואליציה המצב קשה. שתיים מהן, ש"ס ויהדות התורה, בכלל לא מכניסות נשים לשורותיהן ובליכוד יש רק אישה אחת בעשירייה הראשונה – מירי רגב. הפריימריז, שייערכו רק בעוד שבוע, יכולים לשנות את המצב, אבל כרגע אין מדיניות מפלגתית של שוויון מגדרי. גם במפלגת הציונות הדתית ישנה רק אישה אחת במקום ריאלי – אורית סטרוק, שזכתה במקום הראשון. מצבן של נשים במוקדי קבלת ההחלטות נמצא בשפל גם בממשלה, וגם בפורומים חשובים לא פחות: בקבינט ובניהול משרדי הממשלה.
*
מתוך אותו תסכול קם לפני ארבע שנים מיזם 5050 על ידי הפעילה החברתית יעל יחיאלי. יחיאלי הבינה שהשוויון המגדרי בישראל נמצא בנסיגה עקבית, והצליחה – בעזרת עבודה רבה ושותפים למאבק – להטמיע את המושג 5050, כלומר לקבע בתודעת הציבור ששוויון מלא בעמדות הכוח צריך להיות לסטנדרט. הגישה הזו היא הגישה הקלאסית של הפמיניזם הליברלי, שלפיו מקדמים שוויון מגדרי באמצעות רפורמות פוליטיות ומשפטיות על מנת לייצר שוויון הזדמנויות. שוויון פורמליסטי הוא שלב ראשון והכרחי בדרך לתיקון, ויש משהו מעודד בידיעה שפעילות חברתית עיקשת בנושא באמת מניבה פירות.
אלא שייצוג שוויוני מבטיח בעיקר רק ייצוג שוויוני. אומנם יש לו תפקיד חשוב בעיצוב של חברה, וברור שריבוי נקודות מבט מסביב לשולחן קבלת ההחלטות פועל לטובתה של החברה, אך לנבחרי ציבור יש טיקטים שונים ומטרות שונות, ונשים במוקדי כוח אינן ערובה לדאגה לאינטרסים של נשים. ולצערנו, הדוגמאות רבות.
הרשימות עתידות להיסגר בעוד חודש, ואז נגלה אם אותן נשים מוכשרות ששוריינו למפלגות גם שובצו במקומות ריאליים. בשל ריבוי המפלגות ואחוז חסימה גבוה, צפויים עוד איחודים שעלולים לדחוק נשים שוב לאחור. ייצוג של נשים הוא שלב הכרחי, אבל הוא ממש לא מספק.
כרגע, רבות מהנשים המשוריינות שהצטרפו למפלגות אולי נשות מעשה, אך הניסיון הפוליטי שלהן דל. אין כמעט מפלגות שבצוותי הליבה שלהן נמצאות מנהיגות בעלות רקורד פוליטי וקביעת סדר יום
כרגע, רבות מהנשים המשוריינות שהצטרפו למפלגות אולי נשות מעשה, אך הניסיון הפוליטי שלהן דל. אין כמעט מפלגות שבצוותי הליבה שלהן נמצאות מנהיגות בעלות רקורד פוליטי וקביעת סדר יום. את כל המפלגות מובילים גברים שמתאחדים עם גברים, דנים עם גברים ומעצבים את רשימת המועמדים עם גברים. הם שותפי הסוד ומובילי השיח. הנשים אינן בליבת קבלת ההחלטות המפלגתית אלא בפריפריה שלה, מצטלמות כקבוצה סביב ראש המפלגה. ההכרזה על ארבע נשים יחד כמצטרפות לרשימה של בנט פועלת באותו תדר – "ליהוק" המבקש להתאים לפוליטיקת הזהויות ולסמן וי ליד קטגוריית הנשים, או ליד משבצות זהות נוספות כמו דוברי רוסית או עולים מאתיופיה. המועדון הסגור של קבלת ההחלטות טרם נפרץ.
*
שתי המועמדות היחידות שנבנו לאורך שנים מלמטה ויצרו לעצמן בסיס פוליטי איתן מגיעות משני קצוות הקשת הפוליטית – נעמה לזימי ואורית סטרוק. שתיהן בנו את מעמדן עקב בצד אגודל, מתוך עשייה בשטח וניסוח מוסדר של סדר יום. הנוכחות שלהן בהנהגה אינה נשענת על שריון מגדרי או מחווה מצד ראש המפלגה, אלא על המשקל הפוליטי והרעיוני הצרוף שהן מביאות איתן לשולחן.
לאורך השנים היו בישראל פוליטיקאיות שבנו את עצמן באופן דומה והצליחו לייצר פרסונה פוליטית בעלת משקל בשדה הקשוח הזה. גולדה מאיר היא הדוגמה הקלה, אבל אחריה הגיעו רבות וטובות: שולמית אלוני וגאולה כהן, לימור לבנת וציפי לבני, שלי יחימוביץ' ואיילת שקד. בכנסת הנוכחית יש ח"כיות מעולות, אבל הן לא כאלו שנמצאות בעמדות הובלה בתוך המפלגות שלהן. לחלופין, יש חברות כנסת עם בייס חזק אבל ביצועים חלשים.
בשביל לייצר שכבת הנהגה נשית שיש לה כוח אמיתי והשפעה לאורך זמן נדרשים מהלכים מקבילים: בראש ובראשונה, נשים שיסכימו להיכנס לזירה הקשה הזו, לנסח תפיסת עולם ולבנות לה בסיס בקרב הקהל.
הדיון בייצוג נשים נוטה לשכוח את מחיר הכניסה הא-סימטרי לזירה הפוליטית בישראל. הפוליטיקה הישראלית היא מקום כוחני, רווי אלימות רשת, חודרנית מאוד לחיים האישיים ודורשת זמינות טוטאלית
הדיון בייצוג נשים נוטה לשכוח את מחיר הכניסה הא-סימטרי לזירה הפוליטית בישראל. הפוליטיקה הישראלית היא מקום כוחני, רווי אלימות רשת, חודרנית מאוד לחיים האישיים ודורשת זמינות טוטאלית. בעוד שגברים שנכנסים למערכת זוכים לעיתים קרובות לגיבוי משפחתי וקהילתי, נשים עדיין נפגשות בשיפוט כפול – הן על התפקוד שלהן בבית והן על מידת ה"נשיות" שלהן במרחב הציבורי. הרף הנדרש מאישה שרוצה לצמוח מלמטה גבוה בהרבה, וללא רשתות תמיכה מבניות ומנגנונים מפלגתיים שמאפשרים צמיחה כזו, רבות ומצוינות פשוט יעדיפו להשפיע מבחוץ.
מהלך הכרחי נוסף הוא ראשי מפלגות שמבינים שליהוק נשים איננו מספיק. המעבר מייצוג לשותפות הוא שלב הכרחי על מנת להגיע לתיקון אמיתי. בלי שותפות אמיתית בליבת קבלת ההחלטות ומיתוג של המועמדות באופן מובחן ומובהק, לא תוכל להיבנות שכבת הנהגה משמעותית. ישנן מועמדות נפלאות שיכולות לצמוח למקומות הללו, אך בהגדרה זה דורש מראשי המפלגות לצמצם את עצמם במידה ולא לחסום את הקולגות הנשיים שלצידם מלשגשג, גם אם בהמשך הן יתמודדו על הנהגה של המפלגה בעצמן.
אך האחריות אינה מוטלת רק על ראשי המפלגות או על המועמדות – היא מונחת גם לפתחו של הציבור. ייצוג נשי אינו מחווה של חסד מצד המערכת, אלא תנאי סף ללגיטימיות שלה. בניית שטח תומך, יצירת קהילה מסביב למועמדות ומתן גב למי שמציגות תפיסת עולם מנומקת – זו הדרך שבה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להשפיע.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.08.26
