בהיעדר יכולת להציג "ניצחון מוחלט" או הכרעה בשום זירה, קל וחומר להכחיד אויבים כפי שהובטח לגבי חמאס, הפכה תפיסת שטחים להישג המרכזי שבו מנופפים מקבלי ההחלטות. עלה התאנה הזה מלווה בהשתבחות בכך שמדובר בחלק מתפיסת ביטחון לאומי חדשה המגלמת לימוד מלקחי 7 באוקטובר, ובראשם שחייבים להרחיק את קו הגבול כדי להגן על יישובי המדינה.
גבעת זאב
(צילום: AHMAD GHARABLI / AFP)
יש מידה של אמת בטיעון הזה, וקיימת גם חשיבות להרס שיטתי של תשתיות האויב בכל השטחים שנתפסו. ואולם, ברוח לקחי 7 באוקטובר חובה גם לערער על קביעות פסקניות שמונחתות מלמעלה. למשל לתהות אם הטבח הקשה בעוטף עזה נגרם בגלל שצה"ל לא היו פרוס בקווים הנוכחיים, או אולי משום שבקרב מקבלי ההחלטות המדיניים והביטחוניים שררו ביטחון עצמי, קיבעון מחשבתי ובוז כלפי האויב. בהקשר הזה גם מתחייבת השוואה למחדל יום-הכיפורים שהתרחש על אף שצה"ל כבש שטחי אויב נרחבים והיה פרוס רחוק מהגבול הרשמי, מה שלא מנע מתקפת פתע טראומתית, שכמו לפני שלוש שנים נבעה גם היא ביסודה מעיוות תפיסה קשה של המציאות.
יתרה מזאת, הכרחי לתהות אם תפיסת שטחים נובעת ביסודה משיקולים אסטרטגיים עניינים, או שמא יש משקל רב גם לכאלה פוליטיים או אידיאולוגיים, בעיקר מהסוג שבו דבקה מפלגת הציונות הדתית, לצד רבים בליכוד, האפופים תחושת "עידן נס", ומגלמים שאיפה לסיפוח מכוח אמונה שזהו צו האל, ליישבם (כפי שרמז באחרונה גם נתניהו לגבי עזה), והכל תוך חצי קריצה כלפי חציות הגבול המופקרות של "מתיישבים" בגזרות סוריה ולבנון – הרפתקאות סהרוריות שמסכנות חיי חיילים.
ההנהגה מציגה את תפיסת השטחים כעוד "סלע קיומי" וטוענת לקונצנזוס פנימי בנושא, בעוד הציבור שממשיך לחיות בצל הכבד של טראומת 7 באוקטובר מקבל את הפסיקה ללא סייג. וכך האחיזה בשטחים הופכת לקונספציה החדשה בישראל. היא מובלת בידי מי שבראו את קונספציית 7 באוקטובר, אך לא נבוכים מלסרס קולות ביקורת בטענה של "היעדר התקפיות" או ביטוי ל"רוח 6 באוקטובר". כדי לבסס דימוי של "נכס הלאומי" מומצאת אסטרטגיה נטולת ביסוס שמיושמת גם באיו"ש, שלפיה היכן שיש התיישבות אין טרור והערבים מורתעים רק כשלוקחים מהם אדמות.
הבנת העולם כלפי אחיזת ישראל ב"טריטוריות החדשות" שואפת לאפס. השליטה בהן נמשכת רק משום שטראמפ גילה עד כה סובלנות, אך נראה כי זו מתחילה לאזול, בין היתר נוכח תסכולו מתוצאת מערכת שאגת הארי
ובינתיים, בשטחים שנתפסו מתפתחות רעות הנובעות משהייה סטטית ממושכת ונטולת כיוון אסטרטגי, כמו הברחות בעזה, שבאחת מהן חשוד אחיו של ראש השב"כ; קהות חושים כלפי פגיעה במקומיים; הרס לא נשלט (לרבות פגיעה באתרי דת נוצריים בלבנון); והתרופפות משמעת, שניכרת בכל צה"ל. התחנה הבאה עלולה להיות התפתחות מערכת התשה בתוך או על גבול שלוש רצועות הביטחון. גזרת איו"ש היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל בהקשר לתופעות השליליות, ובה הצבא נדרש לתמוך במיזם מגזרי המתחפש ל"פרויקט לאומי", ומסייע למעשה ביצירת "אקס טריטוריה" בעלת חוקים וערכים ייחודיים, לרבות נירמול אלימות נגד פלסטינים.
הבנת העולם כלפי אחיזת ישראל ב"טריטוריות החדשות" שואפת לאפס. השליטה בהן נמשכת רק משום שטראמפ גילה עד כה סובלנות, אך נראה כי זו מתחילה לאזול, בין היתר נוכח תסכולו מתוצאת מערכת שאגת הארי. בעקבות כך, האחרון כופה הסדרות שמפוגגות את האשליה לגבי אפשרות לנהל מלחמה בלתי נגמרת. בלבנון טראמפ כפה על ישראל סיום לחימה ודוחק לקדם נסיגה, וכך גם לגבי סוריה, ובעזה הוא אכף בשבוע שעבר הפסקת תקיפות, שייתכן שמהווה קדימון ללחץ גובר בהקשר של נסיגה.
כאשר בן גוריון ניסח את יסודות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל בשנות ה-50 הוא קבע שלושה מרכזיים: התרעה, הרתעה והכרעה. אליהם התווספה לאורך השנים גם המניעה, כלומר פגיעה יזומה מתמשכת באיומים מתהווים, גם לא במהלך מלחמה, כפי שגולם בפגיעה במדעני הטילים הגרמנים שסייעו למצרים בשנות ה-60, או בתקיפת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. בהקשר זה יש לשאול אם קיימת חלופה להישארות בלתי-מוגבלת בכל הטריטוריות, כמובן מבלי לסכן את יישובי הצפון ועוטף עזה. במסגרת זאת מומלץ לנתח אפשרות של פריסה מחדש בגבולות אוקטובר 2023, תוך דבקות בעקרונות המניעה: חופש פעולה מתמשך נגד איומים (גם בעומק שטח האויב); גדיעה אקטיבית של כל נוכחות סמוך לגבול (לקח מרכזי מ-7 באוקטובר); ושימור נכסים אסטרטגיים קריטיים, ובראשם הבטחה שציר פילדלפי לא יהיה בשליטת חמאס.
על אף העת הרגישה של ערב בחירות, מוטב להתחיל בדיון כזה כבר עתה ובעיקר להפגין יוזמה, וזאת רגע לפני שישראל תידרש בלחץ חיצוני לנטוש את השטח שכבשה, בלי שהצליחה לשמור על אינטרסים חיוניים ולאחר שספגה נזק אסטרטגי כבד בזירה הבינלאומית. עזה, שממנה החלה הקשה במלחמות ישראל, מסתמנת כיעד שבו תידרש התמודדות עם דילמה זו כבר בקרוב, וחשוב שהדבר לא יתלווה ביצירת משבר חריף עם טראמפ, או חלילה בייזום הרפתקאה שתסתיים באסון.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.26
