סטניסלב לם, סופר פולני-יהודי מנוח, נודע בקהיליית אוהבי המדע הבידיוני ככותב פורץ דרך, חריף ומקורי. לא מעטים מספריו תורגמו לעברית. רובם נכתבו תחת עינם הפקוחה של צנזורים קומוניסטים אדוקים, שלא תפסו את העומק והמסר של כתיבתו. בסיפור אחד מקובץ הסיפורים הקצרים "אגדות הרובוטים" (הופיע בפולין ב-1967 ובתרגום לעברית ב-1986) נוחת "רובוט חושב" העשוי מחומרים שלא מפיצים חום על כוכב לכת שכולו קרח קפוא. לכאורה אין לו מה לדאוג להישרדותו – ובכל זאת הקרח הקפוא סביבו מתחיל להינמס. עד מהרה הוא מגלה את הסיבה: תהליך החשיבה שלו מייצר אנרגיה שממיסה את הקרח. "העיקר", הוא פוקד על עצמו ומשנן את ההוראה ללא הרף, "העיקר לא לחשוב! העיקר לא לחשוב!".
האמירה הזו – "העיקר לא לחשוב!" – הפכה לקריאת תיגר על משטר המדכא חופש המחשבה. היא גם מאפיינת את התנהלותה של ממשלת ישראל הנוכחית. העיקר אצלה לא לחשוב, לא לגבש דעה מדינית ולא לנקוט באיזו שהיא יוזמה מדינית עצמאית. לעצור את עבודת המוח ולקוות שהאחרים – אמריקאים, קטארים, וויטקופ וקושנר, סעודים, ארגנטינאים, יהודי התפוצות וכמובן טראמפ – יחשבו במקומנו, ישברו את הראש במקומנו ויוציאו עבורנו את הערמונים מהאש. או לא, נחכה ונראה.
צה"ל במרחב הקו הצהוב
(צילום: רוני גרין שאולוב)
נסו נא לברר מה עמדת ראש הממשלה ושרי הקואליציה שלו ביחס לרצועת עזה, לבנון, סוריה, הרשות הפלסטינית או קטאר. התשובה שלהם תיפתח ותיסגר בביטוי "זה מורכב", בתוספת אמירות השוללות את כל היוזמות הכוללות את נסיגת צה"ל. אכן, ב"לא" אנחנו חזקים. הדוגמה הבולטת לכך הייתה ללא ספק חתירה בלתי נלאית של ראש הממשלה נתניהו תחת הסכם הגרעין ב-2015. ביבי התגייס אז כל-כולו לחיסולו, בלא שהציע חלופה מדינית כלשהי. היום ישראל יכולה רק לחלום על הסכם דומה.
נאמנה למסורת אי-חשיבה, ממשלת ישראל תחת נתניהו מתכוננות כעת במלוא הקיטור למלחמה הבאה שתהיה העתק של המלחמה שהייתה; השיח לפיו מה שיהיה הוא מה שהיה השתלט על דעת הקהל האזרחית והביטחונית. זו גישה נוחה שלא מחייבת שום יוזמה מדינית חדשה, רק פעולות תגמול ומניעה צבאיות.
הבריחה מיוזמה לא אפיינה בעבר את ליכוד: מנהיגיו – בגין, שרון, אולמרט ואפילו נתניהו הצעיר – היו אנשי יוזמות מדיניות מרחיקות לכת ומרחיקות ראות
הבריחה מיוזמה לא אפיינה בעבר את ליכוד: מנהיגיו – בגין, שרון, אולמרט ואפילו נתניהו הצעיר – היו אנשי יוזמות מדיניות מרחיקות לכת ומרחיקות ראות. כאשר הלך ראש הממשלה בגין ב-1978-1979 להסכם שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה עד לסנטימטר אחרון מחצי האי סיני, הזהירו אותו בכירי מערכת הביטחון מפני המהלך ודרשו בתוקף להשאיר שם נוכחות צבאית ישראלית. הם הסתכלו אחורה על המלחמות שהיו, בגין הסתכל קדימה על יוזמות שיהיו. הוא התעלם מדרישתם, והשלום עם מצרים מחזיק מעמד כמעט חצי מאה. לעומת זאת המאמץ האסטרטגי הישראלי מתמקד בימים אלו כמעט אך ורק בלשכנע את ממשל טראמפ לא להגיע לשום הסכם עם משטר האיראני. רק לתקוף. מה שלא הולך במוח אולי ילך בכוח.
ממשלת ישראל הנוכחית התמחתה בפרסום מגילות ארוכות של הסתייגות מכל היוזמות המדיניות של אחרים - ובאחרונה גם מהתוכנית הבינלאומית לשיקום עזה - ולא העלתה אף אחת משלה. כמו בסיפור מ"אגדות הרובוטים" של סטניסלב לם, מבחינתה המרשם לשרידות הוא להתחפר בקרח ולא לזוז מהעמדות הקפואות. ובעיקר לא לחשוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.08.26
