הדיון בוועדות הסולחה מתחיל בדרך כלל בשאלה הלא נכונה: האם הן מצליחות להחזיר את "השקט" או לא. "שקט" הוא מדד נוח למי שמביט בחברה הערבית מבחוץ. הוא מספר כמה מהר נעלמו הכותרות, אבל לא מי מחזיק עכשיו בכוח ובאיזה מחיר. רחוב יכול להיות שקט מפני שהושגה בו פשרה, והוא יכול להיות שקט מפני שכולם מפחדים. מבחוץ שני המצבים נראים זהים; מבפנים, זהו ההבדל שבין שקט המבוסס על צדק לבין שקט שנכפה באמצעות פחד.
בשיח הציבורי נוצר טשטוש מסוכן סביב המושג סולחה. הסולחה יכולה לשמש הליך של גישור ופיוס במחלוקות משפחתיות וקהילתיות, למנוע הידרדרות ולשקם יחסים. אבל רצח, ירי, סחיטה, איומים והשתלטות של פשיעה מאורגנת אינם "סכסוך" בין שני צדדים שווים. יש בהם פוגע ונפגע, עבירה ואינטרס ציבורי. הליך קהילתי של פיוס יכול להתקיים לצד ההליך הפלילי, אך לעולם לא במקומו.
זירת ירי בכפר כנא
כאשר המדינה מערבבת בין העולמות האלה, השפה עצמה עושה עבודה פוליטית ומייצרת מציאות: עבירה הופכת ל"סכסוך", הנפגע נדרש "להתפשר", וכישלונה של המדינה מוצג כ"התאמה תרבותית". הסוציולוגית ד"ר מנאר חסן הראתה כבר במאמרה "הפוליטיקה של הכבוד" כיצד השימוש במושג "כבוד המשפחה" סייע להציג רצח נשים כתופעה פנימית ותרבותית של החברה הערבית ולטשטש את אחריות המדינה. אותו מנגנון של טשטוש מכוון חוזר גם כאן: במקום לדבר על הפקרת ביטחונם של אזרחים, מדברים על תרבות; במקום לשאול מדוע החוק אינו נאכף, שואלים מדוע הקהילה אינה עושה סולחה.
היחס של המדינה לסולחה היה תמיד אינסטרומנטלי. היא יוצאת נגדה בשם שלטון החוק כשנוח לה, ומאפשרת לה להתקיים ואף מעניקה לה לגיטימציה כשזה נוח לה. במישרין ובעקיפין, המדינה נעזרת במנגנונים האלה כדי לנהל את תוצאות הפשיעה במקום להיאבק במי שמחוללים אותה, המשך לדפוס ההיסטורי של ניהול החברה הערבית באמצעות קבוצות אינטרס המשרתות את המדינה, במקום באמצעות מוסדות מדינה מתפקדים ועקרונות של דמוקרטיה ליברלית. "התרבות" שלנו מעניינת את המדינה רק כשהיא יכולה לשמש לה תירוץ לנסיגה מאחריות.
המיסוד הזה אינו מתקיים רק בשפה. הוא מתבטא גם במפגשים ובממשקים בין המשטרה לבין ועדות ופרויקטים של סולחה, ובמהלכים להקמת מועצת סולחה אלטרנטיבית בנגב. כאשר המדינה מעניקה למנגנונים האלה הכרה ומעמד, מנגנונים שאליהם חדרו גם בעלי כוח עברייני, נוצרת עסקה מסוכנת: המדינה מקבלת רגיעה זמנית, ובעלי הכוח מקבלים לגיטימציה ומכבסים את תדמיתם. את המחיר משלמים האזרחים, שנאלצים לחיות תחת הסדר שלא בחרו בו ושאין להם דרך אמיתית לערער עליו.
כאשר המדינה מכירה במנגנונים אלה, היא לא רק מתעלמת מהדרך שסללה החברה הערבית ומתערבת גם בתהליכי השינוי החברתיים המתרחשים בתוכה
יתרה מכך, כאשר המדינה מכירה במנגנונים אלה, היא לא רק מתעלמת מהדרך שסללה החברה הערבית ומתערבת גם בתהליכי השינוי החברתיים המתרחשים בתוכה. היא מחזקת את כוחם של "נכבדים" ובעלי שררה, דוחקת נשים וצעירים לשוליים ומעניקה לגיטימציה לסדר פטריארכלי ושוביניסטי.
המורכבות האמיתית של החיים בצל הפשיעה היא שעבור רבים זו האפשרות המיידית היחידה שנותרה להם להגן על משפחתם. הם נאלצים לפנות למנגנונים שאינם מייצגים אותם, ושחלקם נשבו בידי בעלי כוח עברייני. זו אינה בחירה חופשית ואינה מסורת; זו כפייה שנולדה מתוך נסיגת שלטון החוק.
אני לא צריכה שהמדינה תגן עלי מפני התרבות שלי, אני גאה בה. אני דורשת מהמדינה להפסיק להשתמש בתרבות שלי כדי להצדיק את הפקרתי. היא אינה רשאית להעמיד אותי בפני בחירה בין חיים בחסות מנגנונים שאינם מייצגים אותי לבין מוות. זכותי לחיות בביטחון, תחת מוסדות שוויוניים ושלטון חוק אחיד וברור.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.26
