אחרי שתיאר מה עבר עליו הוא הסתכל למצלמה. הוא לא התבייש, אבל גם לא נראה לגמרי נינוח. "אני לא רוצה לבקש עזרה, אבל אני חייב", אמר. הבקשה הייתה פשוטה יחסית: תמיכה בשיקום החיים. לא תענוגות, לא מותרות, לא חלומות גדולים. פשוט לחזור לתלם. ואני התביישתי. רציתי להיבלע. לבקש מחילה על כך שזה מצבו. שכל זה קורה פחות משלוש שנים מאז הטבח.
אביתר דוד קפץ לי השבוע באינסטגרם. הוא נראה טוב. גם הרקע מאחוריו שלו יחסית. הניגודיות שבין החזות שלו לזוועות שפירט הייתה כמו חץ בלב. ובעיקר, היא תזכורת לאשליה שהנה המשכנו בחיים והכל בסדר. לתפיסה השגויה שרבים משורדי השבי מסתדרים מצוין. ובכן, הם לא.
אביתר דוד מבקש עזרה בשיקום חייו
(צילום: להושיט יד)
נכון, יש עוד המון נפגעים מ-7 באוקטובר, וחוק תשלומים לפדויי שבי מעניק לשורדים תמיכה. ועדיין, נראה שהיא לא בהיקף הראוי. המדינה אמנם רוצה לסייע ועושה המון, אבל המענה לא מלא כי הצורך לשקם מאסון כזה מעולם לא היה קיים. מעגלי משפחה שלמים לא עבדו תקופה או מתקשים לשוב לשגרה. הסיטואציה שונה בעוד המון רבדים, ויש פה דיון חצי פילוסופי על מהו "שיקום". העניין הוא שבינתיים מתקיימים קמפיינים להשלמת מקורות שיעזרו בחזרה לחיים. וזוהי תעודת עניות לישראליות.
בימים שבהם תקציבי עתק עוברים במהירות למטרות שאינן דחופות, סוגיה כזו לא יכולה להישאר פתוחה. ובמילים פחות עדינות: למה לעזאזל עדיין יש שורדי שבי במצב הזה? העובדה שחלקם מככבים לחיוב בתודעה הציבורית וזוכים להזדמנויות, אינה בהכרח מעידה על הכלל. לא לכולם יש כישרון כתיבה, יכולת להרצות או גב כלכלי מבית. וגם אלו שכן, ודאי חווים קשיים ומורכבויות מכפי שניתן לדמיין. אז מה יגידו מי שאינם בכותרות, מקבלים מעט הצעות, נאלצים להסתדר עם פחות, או שמראש הגיעו ממעמד שונה?
זה נכון שהציבור הישראלי עייף. הוא מותש. אין לו כוח לשמוע יותר על מה שקרה. הוא רוצה להמשיך בחייו. אבל זו בדיוק הנקודה. הדברים קשורים. כי עד שהם לא משתקמים – אנחנו לא משתקמים. מדינה שלא יודעת להעמיד את נפגעיה על רגליהם, לא תביא את עצמה לעולם לשגרה בריאה. משום שהחטופים ייצגו לא רק את עצמם. הם היו סמל לאובדן הריבונות הישראלית. עם חזרתם, ישראל השיבה את ריבונותה. אבל ריבונות היא אמצעי ולא מטרה. התכלית היא שגשוג, חיי שפע, תרבות ודעת, במדינה יהודית ודמוקרטית. ומהסיבה הזו, חובת המדינה לא הסתיימה עם יציאתם מהגיהינום. היא ממשיכה לשיקום. ומי שלא משקם את חטופיו, חושף שאינו חושב על "יום שאחרי" ראוי לאזרחיו.
למדינת ישראל יש כסף. היא מצליחה ומשגשגת ועוצמתית. ועליה לשקף זאת גם כלפי פנים. הלב שלנו כבר לא בעזה, אבל הראש – הוא מייחל למציאות אחרת. עבורם, ועבורנו
אז בזמן שמפלגות מקוששות קולות, שורדי שבי מוצאים עצמם מבקשים תמיכה. וכדי לחבר בין הדברים, הנה הצעה לכל מפלגה ציונית: לא רק תמיכה במילואימניקים וחיסול חמאס וגיוס לכולם. חוק חטופים ומשפחותיהם. אבל אמיתי. לא עדכון חקיקה ישנה עם אילוצים וחישובי אקטואריה שינפיקו סכומים לא רלוונטיים. חוק שיבחן מה הם באמת זקוקים לו וייתן להם את זה, אחת ולתמיד. למדינת ישראל יש כסף. היא מצליחה ומשגשגת ועוצמתית. ועליה לשקף זאת גם כלפי פנים. הלב שלנו כבר לא בעזה, אבל הראש – הוא מייחל למציאות אחרת. עבורם, ועבורנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.26
