שכונת קיפיסיה. תחת שמים אתונאים, שמזגזגים בין זץ גשם פתאומי ללחות שהיא בלתי, כשבאופק נגיעות מרנג עננים, עמד ילד. חולצת דינוזאור, סנדלים כחולים, ביד קלמר עם שם: קורן.
הפגנות באתונה
(צילום: REUTERS/Louiza Vradi )
הוא היה קצת מבויש. כששאלתי מה עניינים וזה, לא ענה. הפנה ראש לצד, גרד בעין. היו לו דברים אחרים על הראש. זה היה היום הראשון שלו בגן היווני, אחרי שכמה ימים קודם נחת בארץ החדשה עם אמא אליאן, אבא יריב והאחות הקטנה מילי.
כשנכנס לגן, בזווית העין קורן קלט בימבות מסודרות בשורה, ודפק ספרינט לנדנדה. קלימרה, גננת מטופחת שעברה לידינו אמרה בקול כזה מחבק. "לא כמו בארץ, קמים לבושידו", האבא יריב לחש.
זה היה בספטמבר 2022. ארבע שנים חלפו מאז. קורן כבר בן שבע. קורא ומדבר יוונית, עם מבטא והכל. הוא לא זוכר את החיים הקודמים, במדינה ההיא, נו, איך קראו לה. וכשמגיעים לישראל פעם בשנה כדי לבקר את סבתא וסבא, והוא פוגש מלחמה, הוא די מהר שואל מתי חוזרים. "זהו, יוון זה הבית שלו", אמא אליאן אומרת, צוחקת.
ארץ של חופים פראיים ושקיעות של אלף שמשות
ערב הבחירות הקודמות יצאנו, הצלמת אביגיל עוזי ואני, למסע בין ערים, כפרים שנתקעו בזמן ואיים רחוקים. אתונה, אוויה, סלמינה, פארוס.
יצאנו למסע אל הישראלים שבחרו בארץ של חופים פראיים ושקיעות של אלף שמשות, תוך שהם משאירים מאחור מולדת עם יוקר מחיה, פוליטיקה עכורה, ממשלה שעתידה לעלות ולעשות ברדק על מלא, ואסון שמאיים מעבר לגדר.
חלק מאותן משפחות-רילוקיישן שפגשנו אפשר היה להגדיר כחלוצות הגירה. גרון-עציון הייתה למשל המשפחה הישראלית היחידה בשכונת קיפיסיה. שכונה ירוקה, מטופחת, ששרשרת הרים עם צל יווני עתיק מעליה.
היום, אומרת אליאן, היא לא יכולה לרדת למטה בלי לפגוש שלושה מתוצרת הארץ. עשרות ישראלים במיל' מתגוררים בשכונה, וכל קיץ נוספים. יש בית קפה ישראלי, יש אפילו סופרמרקט ישראלי, עם במבות והכל. כשרק הגיעו וביקשה לבקר באירועים של חב"ד בעיר, אליאן נזכרת, היו אולי עשרה משתתפים. היום אם לא נרשמים בזמן אין מקום.
וקורן? הוא היה אז הישראלי היחיד בגן. מילי אחותו, שעולה לחובה, תלמד עם עוד שבעה ישראלים מתוך כ-20 ילדים בגן. העברית שם שולטת.
"לא חוזרים הביתה בלי בית ביוון"
ההסתערות הישראלית על יוון, שתפסה תאוצה אחרי השבעה באוקטובר, כבר לא בהכרח באה טוב בעין לחלק מהמקומיים. יוון עדיין ידידותית לישראלים, בטח ביחס למדינות אחרות, אבל חלק מאבדים סבלנות מולנו. שלט פרסום נדל"ני בנמל התעופה באתונה שמכוון לישראלים, "לא חוזרים הביתה בלי בית ביוון", גרם לכעס רב בקרב אלו שגם ככה מאשימים את הישראלים בעליית מחירי הנדל"ן במדינה, והפיכת מחיר השכירויות לעול.
יקי רותם, בן 75, שמתגורר עם אשתו בכפר טרובו שבצפון-מערב יוון - על שישה דונם עם סוסים ועזים וגבינות ביתיות - סיפר לי השבוע על תגובה שקיבל כשפרסם ברשת שהוא מחפש בית בכפר עבור חבר. "מה, אין לכם איפה לגור? תניחו לנו", ענה לו אחד המקומיים.
"זה לא היה נעים", הוא מתאר. "אמרתי, לכל הרוחות, מה הוא רוצה. אבל אני מבין שזה לא אישי נגדי".
ביוון אין דרמות
המסע ההוא ליוון ערב הבחירות של 2022 היה עצוב. מטלטל. אפשר היה לשמוע במזוקק, מפי אלה שבחרו לקנות כרטיס בכיוון אחד, על מה שרע בנו, מקולקל בנו, בנו ובאדמה שלנו; ממלחמות בלתי פוסקות ועד אלו שנדחפים עם עגלה מלאה לתור של "עד עשרה מוצרים". היום אליאן מודה שקצת משעמם פה. ביוון אין דרמות. היוונים אוהבים שכל יום דומה לשני, ואילו אנחנו, הישראלים, הרי התמכרנו לדרמות.
החברות נוהגות לומר לה שהם ברחו בזמן. כלומר לפני אוקטובר 2023 ולפני המלחמות שבאו אחר כך. אפשר להתווכח על המילה ברחו, אבל בעיקרון החברות כנראה צודקות. רק שהאמירה הזו שלהן נאמרת בנימה כזאת, איך נגיד, אליאן מנסה לפענח - של חצי כעס. והמבט שלהן בעיניים, אליאן מוסיפה, משתנה עם כל שנה שעוברת. מבט שכאילו רוצה לומר: מה אתם מבינים מהחיים שלכם? אתם בכלל מבינים מה עברנו, פה בישראל? לא תצליחו.
גם המבט בעיניים של המדינה שלנו השתנה. הינה, אוטוטו שוב בחירות, ומישראל מנשבים ווייבים של אל תבואו. אל תתערבו. ובטח שלא ישכנו אתכם על חשבון מישהו.
מי שלא נושא בנטל החיים כאן, ולא ישלם את מחיר הכרעותיו בקלפי, שלא יתערב, זעק אחד המאמרים בסופ"ש האחרון.
"מה זה לא משלם את המחיר? אנחנו ישראלים ויהודים", אומרת איילת, ישראלית שמתגוררת עם המשפחה באתונה. "אתה לא מתנתק. יש משפחה, יש חברים בארץ. אתה מחובר לישראל, ואתה חרד לקיומה כי דברים מתנהלים בידי חובבנים. מדינות אחרות מאפשרות להצביע בקונסוליה. וזה שאנחנו מתעקשים לטוס לארץ כדי להצביע, אחרי שאנחנו נאבקים להיות בספר הבוחרים, מראה על מעורבות, מחויבות, אכפתיות".
לפחות 80 אחוז מהישראלים שהיא מכירה ביוון, איילת מעריכה, מתכוונים להגיע כדי להצביע. אליאן לא תהיה אחת מהם. היא לא בטוחה שהיא יכולה. בפעם האחרונה שביקרה בארץ סרבו לחדש לה את תעודת הזהות. ובכלל, מחירי כרטיסי הטיסה ביום הבחירות טיפסו לאור ההתנפלות.
"מרגישים שלא רוצים שנגיע", אליאן מסכמת. "בכללי נותנים לנו הרגשה של לא שייכים יותר כי בחרנו לעזוב. אבל אני לא מופתעת. שום דבר כבר לא יכול להפתיע. הפוליטיקה השתלטה על הכל".
