"גורמים באחת ממדינות האזור ייעצו לגורמים במדינה אחרת להתגמש טקטית וללכת להסכם עם ישראל - כדי להרדים אותה בזמן הכנות לעימות גדול יותר נגדה": זו הידיעה שאושרה לפרסום ע"י הצנזורה ועוררה גל של ניחושים. המנהיגים יודעים במי מדובר, והיחידים שלא יודעים הם אזרחי ישראל.
אבל הצנזור עשה איתנו חסד כשגרם לנו להסתקרן. מתברר שכמעט כל מדינות ערב מועמדות, כולל אלו שיש איתן "שלום", חוץ מהאמירויות - שהם היחידים שהסירו את ההסתה הג'יהאדיסטית מספרי הלימוד. בהכירנו את הממסד הישראלי, ישראל מסוגלת להתמסר בקלות ל"שלום" כזה. קחו למשל את השלום עם מצרים, שאינו אלא הסכם אי-לוחמה מפוקפק. התעמולה האנטישמית וההסתה נגד ישראל לא פסקו לרגע, הביקור במצרים מסוכן לישראלים, אין תיירות מצרית לישראל, דעת הקהל שונאת אותנו, מצרים מצפצפת על הגבלת הכוחות בסיני, כבר שנים אינה מונעת הזרמת נשק לעזה, ובונה יכולות ותשתיות צבאיות אדירות, בנוסף לעשרות גשרים ומנהרות לצליחת תעלת סואץ במהירות.
"מנחם (בגין) המסכן. אני חוזר הביתה עם סיני, והוא חוזר עם חתיכת נייר" אמר נשיא מצרים, סאדאת, לאחר החתימה על ההסכם. הוא השתמש במילה הדיפלומטית "מסכן", אך התכוון ל"פראייר". הגישה הסבלנית המצרית פגשה את חוסר הסבלנות העכשווי הישראלי ואת התכונה הגלותית של כמיהה לליטוף מהעולם.
אבל עובדה שמאז לא היו מלחמות עם מצרים? נכון, אבל גם לא היו עם סוריה, שאיתה אין הסכם. מה שהיה זה הרתעה ואינטרסים, ואלה קיימים גם בלי לתת שטח שממנו קל לתקוף אותנו. ההיערכות המצרית מבשרת רעות לעתיד, וניתן וצריך לחשוד שה"שלום" הוא מהלך ארוך שנים של המתנה סבלנית להרדים אותנו, לבנות כוח ולחכות להזדמנות.
אם מול מצרים זכינו לפחות לעשרות שנות אי-לוחמה, יש לנו עבר לא פחות פראיירי בתמיכה בהסכם אוסלו שלא עבד לרגע. הסכם שלום עם לא פחות מאשר אש"ף, ארגון טרור רצחני שעילת קיומו היא השמדתנו. מיד עם חתימתו זינק הטרור לממדים חסרי תקדים, וכשהניסיון נכשל ו"השלום" טבע בדם, הגדירו את הנרצחים כ"קורבנות השלום", ולא עצרו. עד היום משמר כל הממסד הישראלי, כולל נתניהו מיומו הראשון בתפקיד, את האסון הזה. אש"ף השכיל לקנות אצלנו אנשי עסקים, לשעברים מקושרים ובכירים, בהון עתק של תיווך ועסקאות, כך שבנוסף לגלותיות ולנאיביות יש בסיפור גם נגיעות של שחיתות - ומישהו אמר קטאר?
השיטפון של מעל לאלף ההרוגים של מלחמת אוסלו - "האינתיפאדה השנייה", נבלם ביו"ש על ידי מלחמה וכיבוש במבצע חומת מגן. בעזה ערך אריאל שרון ניסוי הפוך, "התנתקות" שבה הביא את האויב לפתח הבית ויצר את התנאים לטבח.
אסור לנו לסגת מעזה ולבנון, ולא לשקם אותן. אסור להגיע להסכם עם ג'ולאני, הרוצח בחליפה, מנהיג "אל-קעידה", ששולט כעת בסוריה וחייליו מצולמים כל כמה ימים צועקים "חייבר חייבר יא יאהוד" - קוד מוכר באסלאם, המזכיר בערגה את הטבח שערך הנביא מוחמד בשבט היהודי בחייבר שבסעודיה, לאחר שחתם איתם על הסכם שלום והפר אותו כשהתחזק. הדבר היחידי שהציל אותנו כמה פעמים מהנטייה לחבק כמעט כל הסכם מופקר הוא רק הסרבנות הערבית. הידיעה שפורסמה כעת על הטקטיקה להרדמת ישראל אמורה סוף סוף לשים קץ לאשליות של הסכמי שלום עם תרבות ברברית ששקרנותה אומנותה.
