בית חולים הוא אחד מהמעוזים האחרונים שבהם מתרחש נס הדמוקרטיה ובו פועל הלכה למעשה ערך השוויון. מקום שבו שלומו של אדם נבחן הרבה לפני מוצאו, גזעו, דתו או מינו. לפני מעמדו, כספו או קרבתו לצלחת. "מה כואב" לפני "מי אתה".
כולנו אספנו שעות בית חולים במהלך החיים. בין אם ליוונו הורים, בני משפחה, בני ובנות זוג, ובין אם ביקרנו חברים, חברות ופצועי מלחמה. חלקנו אף זכינו לאכול בעצמנו את מנת הדגל של ארוחת הבוקר: ביצה קשה ולבן.
התלונות נגד רמב"ם בפוסט
(צילום: מתוך האינסטגרם)
למרות הטענות המוצדקות על הליקויים הרבים של הרפואה הציבורית, אני מניחה שיצא לרבים מאיתנו לתהות, ולו לרגע, על פלא הסולידריות המתקיים במרחב הסטרילי הזה. מרחב שכמו ניתק מהמציאות הישראלית ומצליח להתעלות מעליה. לרגעים חש אדם (עם הומור) כאילו הגיע ליפן. "אהה, אז בעצם אפשר לחיות ולהתנהג ככה", תחלוף בראשו מחשבה מוזרה.
הרי רק בבית חולים, חרדי שמתעקש על לימודים בהפרדה יאות להיבדק על ידי אישה רופאה, יולדת מכפר יאסיף תחליף עצות הנקה עם יולדת מקיבוץ יחיעם, ואחות ממוצא רוסי תחליף מתכונים עם אח ממוצא טורקי.
ואז הגיע המקרה ברמב"ם. בשבוע שעבר הגיע לבית החולים בצפון, לוחם בן 26 שנפצע קשה בקרב בלבנון, כשהוא מורדם ומונשם וסובל, בין היתר, מכוויות.
לטענת המשפחה, באחד הלילות התבקשה המשפחה לצאת מהמחלקה ולא הורשתה לחזור. אחיו סיפר כי לאחר שבכל זאת חזר, מצא את אחיו זועק לעזרה ומתחנן למים וכי אנשי הצוות נהגו בו בברוטליות.
ישראל ממריאה
טענה קשה. מזעזעת. אלא שעוד לפני שהתברר מה אירע באותה משמרת, נודע לציבור פרט נוסף: אנשי הצוות היו ערבים. הגיוני. רבע מאנשי הצוות בבית החולים רמב"ם הם ערבים ישראלים.
מכאן כבר המריאה ישראל למקום המוכר לה והזהות הלאומית של המטפלים הפכה במהירות מפרט ביוגרפי ללב הסיפור.
בכותרות ובאולפנים הודגש שוב ושוב שמדובר ב"צוות ערבי" וב"אחים ערבים"; בן גביר דרש לבדוק אם מדובר בהתנכלות על רקע לאומני; ח"כ ניסים ואטורי שאל מדוע לוחמים צריכים "לפגוש צוות ערבי בבית חולים" ודרש שלוחמים פצועים יטופלו בידי צוות יהודי בלבד.
בקיצור, בתוך פחות מיממה עברנו מתלונה על אירוע נקודתי לשאלה אם ערבים צריכים לטפל ביהודים. במהירות שבה מתגבהות כאן הלהבות, עוד רגע, עוד כמה ברבורי אולפן מסוכנים, עוד שר אחד או שניים שירכבו על השד החדש, וכבר עלולה להתנסח הצעת חוק לבניית בתי חולים בהפרדה.
אי אפשר לרפא את הלב הפצוע, סתום העורקים, של המדינה החולה שלנו בטיפול נמרץ לב "ליהודים בלבד"
ולראיה: האם מישהו באולפנים טרח לתחקר את אנשי הצוות? האם מישהו בדק את המצלמות, את התיק הרפואי, את גרסתם של מי שהיו בחדר? והלא בית החולים עצמו, לאחר שלדבריו תחקר את האירוע באופן רציני ומעמיק, דחה את הטענות ליחס לא הולם. לא מספיק טוב? סמכו על רשויות החוק - ישראל כ"ץ קרא לצבא להיכנס לאירוע - כדי שהמקרה ייבדק לעומק ואם ימצאו אשמים, הם יבואו על עונשם.
לגרור את הרפואה הישראלית, שהוכיחה את מסירותה בטיפול באלפי פצועי המלחמה, לתוך השיח הגזעני ולנתץ את יסודותיה הדמוקרטיים של הרפואה - זו לא רק טעות איומה ושומטת תקווה, זה גם מסוכן בריאותית. אי אפשר לרפא את הלב הפצוע, סתום העורקים, של המדינה החולה שלנו בטיפול נמרץ לב "ליהודים בלבד". משהו, בכל זאת, חייבים ללמוד מההיסטוריה.
